לעילוי נשמת של החייל אילן משה כהן ז"ל En recuerdo de Ilan Moshe Cohen z"l
Donar Mapa bíblico
Es

בבוא הזיפים

 

מזמור נ"ד מופיע כחלק מרצף של מזמורים שעניינם בקשה לישועה מפני האויב, כשבחמישה מתוכם מופיע איזכור למקרה ספציפי. במזמור שלנו, האויב שאיתו מתמודד דוד הוא תושבי זיף, "בְּבוֹא הַזִּיפִים וַיֹּאמְרוּ לְשָׁאוּל הֲלֹא דָוִד מִסְתַּתֵּר עִמָּנוּ" (ב). מי הם הזיפים?

בספר שמואל א מסופר על נדודי דוד ועל רדיפת שאול אחריו. דוד נמלט לאזורי המדבריות סביב ארץ ישראל, ובסופו של דבר נאלץ לבקש מקלט אצל הפלישתים, אויבי ישראל. פעמיים במהלך הסיפורים הללו, בפרק כ"ג ובפרק כ"ו, מסופר לנו על הזיפים שמספרים לשאול היכן נמצא דוד ומזמינים אותו לבוא ולתפוס אותו. על איזו אחת מן הפעמים נכתב המזמור הזה?

בעיון ראשוני במקורות, נראה כי בתהילים, הזיפים מצוטטים במילים "הלא דוד מסתתר עמנו" (ב). ציטוט זה תואם יותר לעלייתם הראשונה אל שאול, בפרק כ"ג, שם הזיפים מתנסחים כך, לעומת הפעם הבאה בפרק כ"ו שם אינם מזכירים במפורש שדוד עימם, אלא רק מציינים את מיקומו.

גם עיון בתוכן המזמור מביא למסקנה דומה: דוד במזמורנו מדבר על הזיפים כ"זרים" (ה), ומבקש מהקב"ה שיעזור לו וינקום באויביו. מצב כזה מתאים להיתקלות הראשונה של דוד בזיפים, כשהם עדיין היו זרים לו, ולפני שכבר זיהה את בגידתם וראה בהם אויבים מוכרים. לבד מזאת, בספר שמואל, לאחר המרדף השני של שאול אחריו, דוד מתייאש מעם ישראל ומבקש מקלט אצל אכיש מלך גת. כתיבת מזמור כזה, המבקש את סיוע ה' והבטחת בטחונו והצלתו, מתאים יותר לפרק הזמן בו דוד עוד ממשיך בדרכו ודבק בהשארות בארץ ישראל, באמונה שהקב"ה ישלם לזיפים ושמקרה כזה לא יחזור על עצמו.

לאור הנימוקים האלה, נראה שמזמור זה שייך לתקופה בה דוד עוד מסתובב באזור המדבר, מקווה לישועה קרובה ולסיוע כלשהו מאנשי הארץ, וחרד מההלשנות והבגידות הסובבות אותו.


הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד תנ"ך בידי הנוער

Volver al capítulo

Leket and Pe'ah for the Poor: Everyone is Involved

     Among the commands presented in Parashat Kedoshim is the requirement to leave certain portions of one’s harvest for the poor.  These include pei’a – a corner of the field; leket – the stalks that fall during harvesting; and certain clusters of grapes in a vineyard (19:9-10). 

            Several commentators observed that in issuing this command, the Torah shifts from the plural to singular form.  It begins with the phrase, “U-be’kutzrekhem et ketzir artzekhem” (“And when you harvest your field’s yield”), formulated in the plural form, but then commands, “Lo tekhaleh…lo telaket…lo te’olel,” in the singular form.

            The Keli Yakar explains that the Torah anticipated the claim that since all farmers generally harvested their fields during the same season, there was no need for each and every one to leave these gifts to the poor.  The Torah speaks of the time of “be-kutzrekhem,” when the entire agrarian community harvests, and it turns to each individual farmer and commands him to leave these gifts to the poor.  No farmer can excuse himself from these obligations by claiming that the poor have plenty of other fields from which to collect food.  The obligation is directed to every individual, despite the fact that each could rightfully claim that the poor have enough available produce in other people’s fields.

            This message, of course, applies to many other areas of religious life, as well.  We cannot excuse ourselves from our responsibilities by relying on their being capably fulfilled by others.  We must all see ourselves as personally responsible for upholding the Torah and fulfilling its commands, rather than assume that our work and efforts are not needed due to the work and efforts done by others.

Courtesy of the Virtual Beit Medrash of Yeshivat Har Etzion - S.A.L.T. - www.etzion.org.il

Volver al capítulo

תפילה בשעת זריחה ושקיעה

"יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ וְלִפְנֵי יָרֵחַ דּוֹר דּוֹרִים" (תהילים ע"ב, ה)

 

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ט עמוד ב 

תניא נמי הכי [=שנינו גם כך]: ותיקין היו גומרין אותה [את קריאת שמע] עם הנץ החמה, כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום.
אמר רבי זירא: מאי קראה [=מה המקור בפסוק]?
"ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים" (תהילים ע"ב, ה). 


תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כט עמוד ב 

דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מצוה להתפלל עם דמדומי חמה,
ואמר רבי זירא: מאי קראה [=מה המקור בפסוק]?
"ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים" (תהילים ע"ב, ה). 
לייטי עלה במערבא אמאן דמצלי עם דמדומי חמה
[=במערב, בארץ ישראל, היו מקללים את מי שמתפלל עם דמדומי חמה].
מאי טעמא? דלמא מיטרפא ליה שעתא. 
[=מה הטעם? שמא לבסוף לא יספיק להתפלל לפני שקיעה].

 

Volver al capítulo

God Lifts the Destitute from the Dust: Abarbanel on the First Chapter of Hallel

    The first chapter of the Hallel text, which is the 113rd chapter of Tehillim, concludes by describing how God “lifts the destitute person from the dust; he raises the impoverished person from the trash heaps; to have him sit among the noblemen…”  At first glance, the reference to “dust” and “trash heaps” is intended to illustrate the dire straits of the individuals who are then assisted and rehabilitated by God.  Even if a person sinks to the lowest depths of destitution, God is still capable of lifting him from the “dust” and “trash heaps” to which he has fallen, and catapulting him to the greatest heights of wealth and prestige.

            Another possibility, however, emerges from Abarbanel’s reading of this chapter, which he presents in his commentary to Sefer Malachi (1:11).  In the third verse, the Psalmist proclaims that God’s Name is praised “mi-mizrach shemesh at mevo’o” – from East to West, meaning, among all people in the world.  Abarbanel explains that God’s existence and might are practically universally recognized, and not only among Am Yisrael.  The difference, however, lies in the next verse: “The Lord is high above the nations; His glory is in the heavens.”  The pagan nations viewed God as “high above,” and “in the heavens,” and thus dissociated from our lowly world.  They recognized God, but presumed that He is too powerful and exalted to concern Himself with the affairs on Earth.  The Psalmist then proceeds to note the distinction between this perception and that of Am Yisrael: “Who is like the Lord our God, who resides up high, but who lowers Himself to see, in the heavens and Earth.”  We see no contradiction whatsoever between God’s loftiness and His interest and direct governance of our world.  Despite His transcendence, and His being infinitely greater than anything in our universe, He nevertheless mercifully “lowers Himself” to manage and control all the affairs of our world.  Abarbanel adds that the next chapter of Tehillim – “Be-tzeit Yisrael mi-Mitzrayim” – appears here because it speaks of the Exodus, the clearest example of God’s Providence over the world’s affairs.

            Accordingly, we might suggest that the Psalmist depicts the poor wallowing in the “dust” and “trash heaps” not just to emphasize the depths of their misery, but to note the extent to which the Almighty will lower Himself, as it were, for the sake of assisting the needy.  The starkest illustration of the contrast that is (according to Abarbanel) the theme of this Psalm is the image of God coming to the aid of a pauper rummaging through the trash in search of food.  Despite the fact that “al ha-shamayim kevodo,” that His glory spans the entire expanse of the universe, and beyond, there is nowhere too low or too unseemly for Him to go when His assistance is needed.  He will descend anywhere in our lowly world, including the “dust” and the “trash heaps,” in order to assist a poverty-stricken individual.

            The lesson, of course, is that we, like the Almighty, must not allow our pride or our perceived stature to get in the way of assisting those in need.  We should never see ourselves as too important or distinguished to go to the “trash heaps,’ to do whatever is needed to help our fellow.  Just as God descends to our lowly world to help us, we, too, must “descend” from whatever stature we assign to ourselves in order to lend assistance to those who need it.

Dedicated in memory of Rav Daniel Beller z"l. A man of powerful personality, personal interest and caring, commitment to Judaism and the Jewish people. An exemplary communal leader. We lost a very special person this past week. Condolences to his wife Arnie, to his beloved children, and to all the family.

Courtesy of the Virtual Beit Medrash of Yeshivat Har Etzion  - S.A.L.T. www.etzion.org.il

Volver al capítulo

יונת אלם

Volver al capítulo

אותה תפילה, רודף שונה

"לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד לְהַזְכִּיר" (תהילים ע', א)

 

קאפיטול [=פרק] זה הוא העתק של סופי החרוזים [=פסוקים] של סימן [=פרק] מ'... כי מזמור זה (שכולל סימן ע' וסימן ע"א) התפלל בברחו מפני אבשלום כי מבואר מדברי המזמור שהתפלל אותו לעת זקנתו, והזכיר שה' עשה עמו נפלאות מנעוריו, ומבקש בל יעזבהו לעת זקנה, לכן צירף אל מזמור זה הסיום של סימן [=פרק] מ' שאמר על נס שנעשה לו בנעוריו בברחו מפני שאול, כאומר שגם עתה צריך הוא לנס כזה, וזה שנאמר "לדוד להזכיר" (א), שמזכיר עתה ראשונות שלא ירף ידו ממנו גם עתה...

 

 

 

מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.

Volver al capítulo

נָקָם - רק מאלוקים

 

אדם הוא יצור חלש ופגיע. רגשות כעס ונקם הם חזקים באדם, בפרט בחולשתו, והם מסייעים לו פעמים רבות, שלא להישבר. אדם נרדף מחזק את עצמו בתקווה לראות את רודפיו נופלים, ולחזות בהופעתו של צדק א-לוהי לא רק בשמים, כי אם עלי אדמות.

הכעס גדול במיוחד כלפי שופטים המתיימרים להנהיג ארץ וממלכה בצדק תקיף, כאילו הם 'אֵלים' ("אֵלֶם צֶדֶק"), שעה שכל הנהגתם כרוכה בקשרי  רשעים ושחיתות.

אולם נקמת בני אדם היא לרוב שרשרת דמים מזעזעת, שאוכלת בכל פה, ואיננה נגמרת - כמה נורא לשמוע מילים מכובסות כמו 'חיסול חשבונות' בין 'דמויות המוכרות למשטרה', והנוקמים עצמם יורדים לשפל מדרגה תת-אנושית.

לכן, אַל לאדם לנקום - השאירו את הנקמות לא-לוהים, ובטחו בו, שיעשה צדק לבסוף, שופטי הרשע יישמדו, ותחתם יקומו שופטי צדק ויושר, בשם א-לוהים.

מזמור "אַל תַּשְׁחֵת" השני, ממשיך את הקו המוסרי של דוד בדבריו אל שאול (אחרי שיצא מהמערה, ממרחק בטוח; שמואל א כד, יג) - "כַּאֲשֶׁר יֹאמַר מְשַׁל הַקַּדְמֹנִי (=מחכמת בני קדם): מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶשַׁע! וְיָדִי לֹא תִהְיֶה בָּךְ" -


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

טיפול שורש

Volver al capítulo

המבחן המוסרי הגדול של דוד

 

דוד הבורח, בסכנת מוות תמידית בין הפטיש הפלשתי לסדן של שאול, מוצא את עצמו במערה (שמואל א כד). גם בינו לבין אנשיו, השוכבים איתו במערה כאריות "לֹהֲטִים" – הם ראו את ההזדמנות לחסל את שאול המֵסֵך את רגליו (=עושה את צרכיו) בדיוק במערה בה מצאו מפלט, כאות משמים – "הִנֵּה הַיּוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֵלֶיךָ: הִנֵּה אָנֹכִי נֹתֵן אֶת אֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ" (שם כד, ד) - הנה שאול נפל בעצמו לבור, שהכין לדוד, ואילו דוד רק כרת את כנף מעילו של שאול, כדי להוכיח, שהיה בידו להרוג, וגם על כך התחרט, בעודו עוצר את אנשיו "בַּדְּבָרִים" מלהרוג ממש, ואומר – "חָלִילָה לִי מֵה'... לִשְׁלֹחַ יָדִי בּוֹ" (שם כ"ד, ו-ז).

כך אמר דוד גם לאבישי בן צרויה (בפעם השנייה, ששאול נפל בידם, בתרדמת הלילה) – "אַל תַּשְׁחִיתֵהוּ! כִּי מִי שָׁלַח יָדוֹ בִּמְשִׁיחַ ה', וְנִקָּה"?! (שם כו, ט).

המבחן המוסרי הגדול של דוד היה ב'טוהר הנשק', שלא לשלוח יד בשאול ובממלכתו, ולא להמליך את עצמו בחיי שאול, והמזמור ייפתח בקריאה – "אַל תַּשְׁחֵת"! איך ימלוך דוד, אם לא ישלח ידו? ה' יפתור שאלה זו באחת הדרכים שבידיו (שם כו, י).


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

ממלכודת במדבר למלכודת בפלשת

 

אין שום מצב דומה בחיי דוד לבריחה הראשונה שלו אל גת-פלשתים, כאשר נחשף על ידי עבדי אכיש מלך גת, ונאלץ להתחזות למשוגע כדי להינצל."וַיִּתְהֹלֵל בְּיָדָם, וַיְתָו (=תוים, סימני כתב) עַל דַּלְתוֹת הַשַּׁעַר, וַיּוֹרֶד רִירוֹ אֶל זְקָנוֹ"(שמואל א כא, יד).

גם אין עוד קוד מוזיקלי כמו "עַל יוֹנַת אֵלֶם רְחֹקִים". אם נפרש את 'אֵלֶם', במובן של חוזק, תוקף ועוצמה (ממנו 'אַלִּים', וגם 'אִלֵּם', שאינו יכול לפתוח פה מפני הכוח המשתק אותו), נוכל להתקרב להבנת הכותרת החריגה.

הפלשתים בגת היו רחוקים מאד, ואלימים, ובשום אופן דוד לא יכול היה להתמודד מולם אז. הקוד המוזיקלי הוא "עַל יוֹנַת", והמדרשים על היונה האילמת, שנודדת למקומות רחוקים (כמו דוד עצמו במזמור הקודם [נ"ה, ז], וכמו כנסת ישראל בכל נדודיה) אינם רחוקים מהפשט – דוד היה כמו אִלֵּם"בֶּאֱחֹז אוֹתוֹ פְלִשְׁתִּים – [שהם] אֵלֶם רְחֹקִים – בְּגַת".


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

Pages

x