בעיה מוסרית, בעיה תאולוגית, בעיה היסטורית
שלושה דברים מטרידים במזמור הזה – אחד תיאולוגי, אחד מוסרי, ואחד היסטורי. המזמור מדבר מפי ה', בלשון נבואה ישירה – "נְאֻם ה' לַאדֹנִי: שֵׁב לִימִינִי..."!
חז"ל (נדרים לב עמ' ב) התרחקו מאמירה נועזת זו, כאילו ה' אומר לדוד (שהוא בן אדם) לשבת לימינו, ופירשו אמירה זו על אברהם מול מלכיצדק (הנזכר בפסוק ד, ולא על דוד). ורש"י הוסיף הברקה בפרשו "שֵׁב לִימִינִי", לא כישיבה, אלא כהמתנה ממושכת (400 שנה?!) לימין ה' היא ישועתו, שתופיע (ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף).
הבעיה המוסרית נעוצה בתיאור של מלך כדוד, יושב על כסא ניצחונותיו בשדות הקרב, כשהוא דורך על גוויות אויביו המובסים. ממש כמו בציורים הקדומים של מלכי מצרים הפרעונים ושל מלכי אשור ובבל, במסעות המלחמה 'המפוארים' שלהם.
הבעיה ההיסטורית כבר עלתה במלוא התוקף והחומרה במזמור פ"ט, כי השבועה והברית שהובטחו לדוד "לעולם" - לא נתקיימו לעולם, ומלכות בית דוד חרבה, גלתה, ואחרי שיבת ציון של בית שני שקעה ונעלמה.
פירוש חז"ל, לפיו המזמור כולו נאמר על אברהם מול מלכיצדק (בראשית יד), ועל בחירת זרעו של אברהם לעולם, פותר את כל הבעיות, אלא שהוא נראה רחוק מפשט הפסוקים כמות שהם לפנינו.
במקום המדרש של המזמור, שנטל את השם "מַלְכִּי צֶדֶק", והעביר אותו אל דוד מלך ירושלִַם, דבקו חז"ל במלכיצדק המקורי מול אברהם, אחרי שניצח את ארבעת המלכים, למרות ביטויים הקשורים רק לדוד, כמו "צִיּוֹן", ו"אֶרֶץ רַבָּה", היא רבת בני עמון, שהניצחון עליה הפך את מלכות דוד למעצמה (שמואל ב ח וי).
אמנם, בדברי חז"ל (תוספתא סנהדרין פרק ד, ד) יש גם מסורת אחרת, ולפיה "אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד", כלומר, יש כסא שָמוּר לדוד בקודש פנימה: כך סבר גם רבי עקיבא (חגיגה יד ע"א: [כסא] "אחד לו ואחד לדוד"), אך חזר בו (לפחות מהניסוח המסוכן), תוך ויכוח נוקב עם חבריו.
באדיבות אתר 929
המזמור הקשה מכל
מזמור קט קשה בעיניי יותר מכל, בגלל הקללות החריפות בחלקו הראשון (הרב בני לאו הפנה את תשומת לִבי לפירוש המעניין של המלבי"ם, ולפיו הקללות שבמזמור הן ציטוט מדברי המקללים את דוד - ואת דברי המקללים ההם בוודאי אינני יכול להוציא מפי) - אמנם, החלק השני המתאר את מצבו הנואש של הנרדף והמעוּנֶה, מסביר במקצת את הרקע לקללות האלה, אבל אני אינני מסוגל כלל לומר את חלק הקללות, אפילו לא בלשון חולין, ובוודאי לא כתפילה. על שונאינו בנפש אני מתפלל שה' ישפוט אותם כראוי להם, ויצילֵנו מידם - אבל אינני יכול לומר מילה אחת מעבר לזה!
אכן, במחצית השנייה של המזמור, נאמר: "יְקַלְלוּ הֵמָּה - וְאַתָּה תְבָרֵךְ"!
בכל יום, בסיום תפילת העמידה, כאשר אני מבקש (ככתוב בסידורים) - "...וכל החושבים עָלַי רעה מהרה הָפֵר עצתם וקַלקֵל מחשבתם...", אני מוסיף: "ותֵן בלִבָּם מחשבת אהבה ואחוה ושלום ורֵעוּת".
באדיבות אתר 929
שירת ניצחון לעתיד לבוא
מזמור ק"ח אין בו (לכאורה) שום דבר חדש, כי הוא מורכב מחלקו האחרון של מזמור נ"ז (בשינויים קלים ומעניינים), ומחלקו האחרון של מזמור ס' (בשינויים קלים ומעניינים).
הבה ונקרא מעט מדברי רד"ק -
"...זה המזמור כולו נאמר פעמיים, כי מתחילת המזמור עד "לְמַעַן יֵחָלְצוּן יְדִידֶיךָ" (פסוק ז) הוא במזמור נ"ז, ומן "לְמַעַן יֵחָלְצוּן יְדִידֶיךָ" עד סוף המזמור הוא במזמור ס'... ושם כתוב כי נאמר "בְּהַצּוֹתוֹ אֶת אֲרַם", ושָנָה אותו הֵנה - לא ידענו למה?! ואפשר, כי שם נאמר על הענין שזכר... על דוד עצמו, וזה המזמור נאמר על ימות המשיח…".
קריאה חוזרת במזמורי נ"ז וס' מוכיחה, שהתיאורים הקשים והמדויקים ממלחמות דוד ויואב נגד הקואליציה של ארם ועמון, והמצבים הנוראים שדוד ואנשיו נקלעו אליהם, כמעט נעלמו משירת הניצחון של ק"ח, שהפרספקטיבה שלו היא מאוחרת יותר, כללית יותר, ולדעת הרד"ק, מכוּוֶנֶת לעתיד.
משני המזמורים (נ"ז וס'), נלקחו הפסוקים המרוממים בנבל ובכִנור, כדי ליצור שירת ניצחון לעתיד לבוא, דומה לזו של דוד - באותם המקומות, שצבא דוד ויואב התגייס (שכם ועמק סוכות), ומשם יצא והיכה את כל אויביו מסביב, שם תשוב ותתגלה ישועת ה' "לְמַעַן יֵחָלְצוּן יְדִידֶיךָ".
באדיבות אתר 929
התרוממות
'הבריאה' ו'התורה' הן שני תחומים מובהקים שבהם ניתן לאדם להיפגש עם מעשיו של ה' בעולמו יום יום, ולהסיק מהם על גדולתו של עושיהם. וכבר הוקדש לשני התחומים הללו מזמור שלם בספר תהילים - מזמור י"ט: הוא פותח בפסוק "השמים מספרים כבוד א-ל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע" (י"ט, ב), ואילו מחציתו השנייה פותחת בפסוק "תורת ה' תמימה משיבת נפש, עדות ה' נאמנה מחכימת פתי" (שם, ח).
הקשר בין מעשיו של ה' בבריאה ל'מעשיו' בתורה בא לידי ביטוי כפול במזמורנו: ראשית, את שני סוגי המעשים הללו מלווה סדרה של תארים בשבחם של אותם מעשים: מעשי ה' בבריאה – גדולים, דרושים, הוד והדר (- יש בהם). מעשי ה' בתורה - אמת ומשפט הם, נאמנים, סמוכים, עשויים באמת וישר. שנית, הן מעשי ה' בבריאה והן מעשיו בתורה מתוארים כעומדים לעד: "וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד" (ג), "סְמוּכִים לָעַד לְעוֹלָם" (ח). נצחיותם זו של מעשי ה' בשני התחומים הללו נובעת מן הברית שנכרתה על כל אחד מהם, שאף היא "לעולם".
השגחת ה' על בריותיו, המתוארת במחצית הראשונה, ופעילותו בקורות עם ישראל, המתוארת במחצית השנייה אף הן שני תחומים שקיימת ביניהם זיקה מהותית: בשני התחומים הללו מתגלה יחסו הרחום של ה' אל בני האדם, ומתגלה השגחתו עליהם.
נמצא שהמחצית השנייה של המזמור, בהתרכזה בשבח ה' על פעולותיו בקרב ישראל, מרוממת את המחצית הראשונה. היא עוסקת בתחומים דומים לאלו שבהם עסקה המחצית הראשונה אך מרוממת אותם: הבריאה הפיזית, המתוארת בראשונה, מתרוממת אל התיאור של התורה - המקבילה הרוחנית של הבריאה, והמעניקה משמעות לקיומה; תיאור ההשגחה הא-לוהית על כלל בני האדם מתמקד במחצית השנייה בתיאור ההשגחה על עם ישראל הבאה לידי ביטוי מובהק בקורותיו של עם זה.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון
את המאמר ניתן למצוא גם בספר "עיונים במזמורי תהילים" בהוצאת ידיעות ספרים
אלולא ישראל
"תַּחַת אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי וַאֲנִי תְפִלָּה" (תהילים ק"ט, ד)
ילקוט שמעוני תהלים פרק קט, סימן תתסח
אמר הקב"ה: אלולא ישראל לא היתה הברכה בעולם, שנאמר: "יצו ה' אתך את הברכה" (דברים כ"ח, ח),
ואלולא ישראל לא היו מאורות זורחים, שנאמר: "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וגו'" (ירמיהו ל"ג, כה),
ולא היה המטר יורד, שנאמר: "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב" (דברים כ"ח, יב).
אמרו ישראל לאומות העולם: וכל אלה עושה לכם הקב"ה בשבילנו ואתם שונאים אותנו?!
אתה מוצא שישראל מקריבין בחג שבעים פרים על שבעים אומות, לפיכך היו צריכין לאהוב אותנו, שנאמר: "תחת אהבתיי ישטנוני" (תהלים ק"ט, ד).
לעיון בדברי ה'במדבר רבה' על הקרבת הפרים בסוכות
ילקוט שמעוני - לקט אגדות, בדרך פירוש או דרשה, המלוקטות מהתלמוד ומספרי מדרש קדמונים, ומסודרות כסדר התנ"ך. חלוקות הדעות מי חיבר את הילקוט. הוא נזכר לראשונה בדברי האברבנאל. בילקוט שני חלקים: תורה, ובו 963 רמזים; נביאים וכתובים ובו 1085 רמזים.