כמענה לתשובת פרעה: "לא ידעתי את ה'" מתחיל התהליך של יציאת מצרים המבטא בעצם את המאבק על שורש האמונה

"וְעַתָּה, שְׁלַח הָעֵז אֶת-מִקְנְךָ, וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר לְךָ, בַּשָּׂדֶה: כָּל-הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר-יִמָּצֵא בַשָּׂדֶה, וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיְתָה--וְיָרַד עֲלֵהֶם הַבָּרָד, וָמֵתוּ"  (שמות ט', יט)

וְעַתָּה שְׁלַח הָעֵז אֶת מִקְנְךָ - 

כדי שימלטו העבדים אשר עם המקנה

כאומרם ז"ל: "חביב אדם שנברא בצלם" (אבות ג, יח). 

מערכת היחסים בין ישראל לעמים מושתת מצד אחד על האמונה שכל בני האדם נבראו בצלם א-להים, ומצד שני על ייחודו של עם ישראל.

לכל אחד יש את נקודת השבירה שלו, ומשה נשלח ללחוץ על הנקודה הרגישה ביותר של פרעה - בנו הבכור.

המצות שהגיש לוט למלאכים אינן הקשר היחיד בין הפיכת סדום לבין פסח מצרים, כי אם כל פרשת הצלת לוט מסדום מדברת בלשון הפסח.

פרקנו מוקדש כולו כהכנה למכה החזקה מכולן, מכת בכורות:

• משה מצטווה על שאילת הכלים: "דַּבֶּר-נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב" (ב) לקיים את ההבטחה שנאמרה לאברהם "וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית ט"ו, יד)

• המכה תהיה כחצות הלילה וימות כל בכור "מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה" (ה).

מכת ארבה (א-כ)

מכת דבר (א-ז)

ה' מצווה את משה ללכת אל פרעה (שוב) ולהתריע בפניו על מכה נוספת - "דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד" (ג). כמו במכה הקודמת, גם במכת דבר יש הפליה בין עם ישראל ובין המצרים. בעקבות הדבר הכבד "וַיָּמָת כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם" (ו). למרות שפרעה מבין שמקנה ישראל לא נפגע, פרעה ממשיך להתעקש ולא משחרר את העם.

מכת שחין (ח-יב)

מכת צפרדעים (א-יא)

לאחר ש"וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת-יָדוֹ עַל מֵימֵי מִצְרָיִם" (ג) הצפרדעים מגיעות למצרים. פרעה לא מצליח לעמוד במכה הזאת ומבקש ממשה ואהרון להתפלל לה' ולהסיר את הצפרדעים. פרעה כמובן מוסיף שתמורת התפילה להסרת הצפרדעים הוא ישחרר את עם ישראל לזבוח לה'. משה מתפלל לה' והצפרדעים מתות. אך כשפרעה ראה "כִּי הָיְתָה הָרְוָחָה וְהַכְבֵּד אֶת-לִבּוֹ וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם" (יא).

מכת כינים (יב-טו)

"וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות ז', ד)

אין ישראל נקרא "צבא ה'", אלא "צבאות ה'", וברוח זו גם נקרא "קהל גוים", ולא רק "גוי".

פירושו, כי ישראל מייצג ריבוי רב-גווני של תכונות לאומיות שונות, ריבוי אשר מצביע על העובדה, כי התורה, אומנותו של היהודי, אינה קשורה למעמד חברתי מסויים או לתכונה לאומית מיוחדת. אדרבה, היא מזמינה את כלל האנושות, על כל גווניה, לקבל את מרות ה'.