תפילת היחיד במקדש

"מזמור שיר חנוכת הבית לדוד" (א) -

אם נפרש שכוונת המזמור בחנוכת בית המקדש, מה המקום של תודת היחיד במזמור זה? והרי לפי התפיסה הרגילה עיקרו של הבית לשם כל ישראל, ומה מקום לשירה פרטית במאורע כלל-ישראלי?

אולם, אנו מכירים בדוד שתי פנים: זה היוצא ובא במלחמות העם, זה הלוכד את המלוכה ומאחד את כל ישראל בעיר שחוברה לה יחדיו, וזה העוזב כל עסקי המלוכה ובא ויושב לו אל פני ה' ופורט עלי כינור בינו לבין אלוקיו. והנה עם חנוכת הבית גדל החשש שהאדם הפרטי יאבד את יחידותו, את הרגשתו האינטימית בשיחתו עם אלוקיו. יש אמנם הדר וחגיגיות בבוא כל ישראל לראות ולהראות, אבל גדולה הסכנה שד' אמותיו של המתפלל היחיד יצטמקו עד כדי כך שנשמתן תפרח, ונמצא שהמקדש לא זו בלבד שאינו מעודד את תפילת היחיד, אלא אף דוחק רגליה.

שירת חנוכת הבית נתחברה דווקא בלשון יחיד, על עסקיו הפרטיים, להדגיש ולהזכיר שגם אם בית המקדש הוא מכל ישראל ולשם כל ישראל, תל שכל הפיות פונות אליו, מותיר הוא מקום ליחיד המתפלל שלא ייבלע בתוך ההמון המתגודד ונאסף בחצרות המקדש. גם אם יש למקדש פונקציה של ציבור, של קהל, הוא משמש מקום מפגש של היחיד עם אלוקיו. המקדש הוא נכס לאומי ואישי כאחד. מבנה השיר על חנוכתו בתהילים אף הוא מעיד על כך.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא מתוך "עיונים בפרקי מקרא" ששודרו בקול ישראל