תקציר תהילים פרק קל"ז

מזמור זה יסודו בקינה לאומית. למזמור אין כותרת.

הבכי בגלות (א-ד)

המשורר מתאר את המצב העגום של ישראל בגלות. העם יושבים על נהרות בבל, בוכים וזוכרים את ציון: "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזׇכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן" (א). על עצי הערבה שלצד הנהרות שבבבל, תלו הגולים את כינורותיהם, מכיוון שאין הם יכולים עוד לשיר: "עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ" (ב). שובי העם ביקשו מהם לשיר שיר משירי ציון, אך העם ענו בעצב שאין הם יכולים לשיר את שיר ה' כשהם בגלות: "אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר?" (ד).

הצהרה על זכרון ירושלים (ה-ו)

המשורר מצהיר שהוא לא ישכח לעולם את ירושלים "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָ‍ִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַ‍ִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי" (ה-ו). 

קללה לאויבי העם (ז-ט)

המזמור מסתיים בקללה לאויבי העם. המשורר מבקש מה' שיזכור את מעשי בני אדום "זְכֹר ה' לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלָ‍ִם הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ" (ז), וכן מברך את מי שיזכה להחריב את בבל: "בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ" (ח).

כתיבה: נתנאל שפיגל