דמות הצדיק

חז"ל מצאו בפרקנו מרחב עשיר לתיאורי מידותיו של הצדיק:

והָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ (פס' ו) האדם נבחן על ששה סדרי משנה שהם ששה תחומים מרכזיים בחייו: חיים של אמונה, שמירת המועדים וחגיגתם, בנין המשפחה, גיבוש חברה מתוקנת תוך זהירות בדיני ממונות ובמצוות שבין אדם לחברו, קדושה וטהרה. מעל כל אלו עומד האוצר היקר מכל, המניע את הכל – יראת ה'. (שבת לא ע"א).

הֹלֵךְ צְדָקוֹת וְדֹבֵר מֵישָׁרִים מֹאֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקּוֹת נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע: (טו). ששה יסודות עיקריים בדמותו של הצדיק מנה ישעיהו בפסוק זה: עושה צדקה, מתייחס ביושר לחברו, מואס בעושק, נזהר מנתינת שוחד או לקיחתו, נמנע מלשמוע רע על הזולת ומונע עיניו מלהסתכל על מה שלא צריך להסתכל. (מכות כד ע"א). עשיית הצדקה, שתי פנים לה. האחת, בבחינת משפט וצדקה (ה), והאחרת, עשיית חסד עם הזולת: לַחְמוֹ נִתָּן מֵימָיו נֶאֱמָנִים  (טז).

הצדיק חי בשלווה, מתוך בטחון בה', ה' הוא "ישועתו בעת צרה" (ב), לכן, "הוא מרומים ישכון, מצדות סלעים משגבו" (טז), ודמותו כדמות מלך ביפיו (יז). זאת, למרות האימה שמסביב: "נדדו עמים... נפצו גוים" (ג), שללם נאסף כבמכת ארבה (ד),  "נשמו מסלות, אבד עבר ארח" (ח), "אמללה הארץ, החפיר לבנון, קמל היה השרון כערבה ונער בשן וכרמל" (ט).

בעוד שהצדיק בוטח בה': כִּי ה' שֹׁפְטֵנוּ ה' מְחֹקְקֵנוּ ה' מַלְכֵּנוּ הוּא יוֹשִׁיעֵנוּ (כב), החטאים, אחוזי פחד: פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים אָחֲזָה רְעָדָה חֲנֵפִים. השלוה והחרדה אינן נקבעות על פי המציאות החיצונית, אלא על פי מצבו הנפשי של האדם. רבי ישמעאל ברבי יוסי היה בשוק וראה את תלמידו ההולך עמו מתיירא. אמר לו: חוטא אתה, שנאמר "פחדו בציון חטאים". הצדיק הבוטח בה' אינו יודע פחד, כי מקורה של האימה הוא בלב, ולא מן החוץ: "לבך יהגה אימה" (יח).