חינוך מחדש

בעקבות שירי היין והאסונות שבפרקים כ"ד – כ"ז,  מגיע שיר השיכורים שבפרק כ"ח: "עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכֹּרֵי אֶפְרַיִם" (פס' א, ג). החוגגים "בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ / שָׁגוּ בַשֵּׁכָר נִבְלְעוּ מִן הַיַּיִן / תָּעוּ מִן הַשֵּׁכָר שָׁגוּ בָּרֹאֶה" (ז); עד כי בית המרזח הפך למאורת שיכורים, "כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם" (ח).

אבל למרות הפניה בפתיחה לשיכורי אפרים, הנבואה אינה נבואה על אפרים. בהמשך הפרק מתברר שהנביא פונה לקהלו הירושלמי ומתכוון להרתיעם. ראו, אומר להם הנביא, איך מה שנראה בתחילה כמסיבה שמחה וצוהלת מתדרדר בסופו של דבר למסבאת שיכורים המתגוללים בקיאם.

עתה מתחיל המפעל החינוכי של הנביא בירושלים, מן היסוד. ניגודם של שותי היין הם: "גְּמוּלֵי מֵחָלָב עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם"(ט). כאשר המבוגרים אינם מקשיבים, מתחיל ישעיהו להכין את התשתית של הדורות הבאים. כפי שעשה בנבואת הילדים (פרקים ז-יב): "צוֹר תְּעוּדָה חֲתוֹם תּוֹרָה בְּלִמֻּדָי: וְחִכִּיתִי לַה' הַמַּסְתִּיר פָּנָיו מִבֵּית יַעֲקֹב וְקִוֵּיתִי לוֹ: הִנֵּה אָנֹכִי וְהַיְלָדִים אֲשֶׁר נָתַן לִי ה' לְאֹתוֹת וּלְמוֹפְתִים בְּיִשְׂרָאֵל מֵעִם ה' צְבָאוֹת הַשֹּׁכֵן בְּהַר צִיּוֹן" (ח' טז-יח).

הוא פונה כביכול אל תינוקות של בית רבן, אליהם צריך לדבר בשפה של מתחילים: "בְּלַעֲגֵי שָׂפָה וּבְלָשׁוֹן אַחֶרֶת". (יא). יש לבנות מן היסוד את החינוך, מאלף-בית: "צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם" (י, יג).

החזרה אל היסודות הראשוניים, של המוסריות (כב, כו), היא הנחת אבן פינה לחברה המתוקנת של הדור הבא: יִסַּד בְּצִיּוֹן אָבֶן אֶבֶן בֹּחַן פִּנַּת יִקְרַת מוּסָד מוּסָּד הַמַּאֲמִין לֹא יָחִישׁ: (טז).

השבת המשפט ושמירת החוק והמצוות (יז) תתרחש בתהליך סבלני וממושך, הדורש אורך רוח של חקלאי. המחנך חורש וזורע, משדד (כד) כל מין לפי הנדרש לו, כל חלקה בגבולותיה (כה), ובבוא העת הוא זוכה לקצור ולדוש את התבואה (כז), ולאפות ממנה לחם (כח). זאת העצה, התבונה והתושיה (כט) של האיכר המושרש באדמתו, היפוכם של שיכורי-בית-היין. בו שם הנביא את תקוותו ומבטחו לעתיד המתוקן של בית ישראל.