נבואה שהוצרכה לדורות: משא מדבר ים, דומה ובערב

הפרק מזמן מסע ברחבי המזרח התיכון. בין בבל, אדום וערב (רש"י). נזכרים בו גם: עילם, מדי, שעיר, דדנים, אורחות תימא ובני קידר. זו היא "החזית המזרחית" שלנו, המשתרעת מדרום טורקיה ועד חצי האי ערב. השבטים הנודדים בני המדבר שרדו גם אחרי מפלת בבל והם עדיין שם, ממזרח לנו. אמנם שמותיהם השתנו ודת האיסלם משותפת לכולם, אבל הם עדיין מורכבים מאוסף של עמים ושבטים הממשיכים להלחם אלו באלו: סונים ושיעים, בדואים וערבים, סעודים, עיראקים, איראנים וסורים. מאז ועד עתה, הם מאופיינים כנוודים ולוחמים: פרשים, רכב חמור, רכב גמל (פס' ז), חרב נטושה וקשת דרוכה (טו).

פסוקי משא מדבר ים, עם ה"סופות בנגב", "ממדבר בא מארץ נוראה" (פס' א'), החזות הקשה (ב'), והחרדה הגדולה (ג-ד), מעלים אסוציאציות לימי מלחמת המפרץ שבסופם "נפלה בבל וכל פסילי אלהיה שבר לארץ" (ט), עירק התמוטטה ופסלי סדאם חוסיין נופצו. משא בערב מתאר את "ארחות דדנים"(יג), השבטים הידועים בהכנסת האורחים שלהם מחד גיסא: "לקראת צמא התיו מים יושבי ארץ תימא, בלחמו קדמו נודד" (יד), ובאלימות הרצחנית מאידך גיסא: "מפני חרבות נדדו, מפני חרב נטושה ומפני קשת דרוכה ומפני כובד מלחמה" (טו), כאילו נכתבו הפסוקים בימינו, על דאע"ש ואל-קעידה, החות'ים ודומיהם.

מהו המסר לדורות של הנבואה, מלבד התגלית החשובה שאין כל חדש תחת השמש? 

בלב הפרק שואלים את השומר: "שומר מה מלילה שומר מה מליל?"(יא) תשובת השומר בלילה, בחשיכה ההיסטורית, המדינית והבטחונית, סתומה במקצת: "אָמַר שֹׁמֵר אָתָה בֹקֶר וְגַם לָיְלָה אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ שֻׁבוּ אֵתָיוּ". (יב) כחשכת הלילה וכסתימת העתיד כך גם עמימותו של הפסוק הזה. יש פותרים אותו כתקוות נחמה: אם תבקשו את ה' ותשובו בתשובה, תזכו לאור הבוקר (רש"י), ויש הפותרים אותו כהמשך המעגליות: אחרי הלילה יבוא הבוקר, אבל אחריו יבוא גם הלילה הבא. במרחב הגאו-פוליטי הזה, לעולם לא ישתררו שקט ושלווה. ארץ ישראל ממוקמת בשכונה לא סימפטית. מי שרוצה לשרוד בג'ונגל הזה, צריך להשאר תמיד על המשמר בערנות ובדריכות: "וַיִּקְרָא אַרְיֵה עַל מִצְפֶה אֲדֹנָי אָנֹכִי עֹמֵד תָּמִיד יוֹמָם וְעַל מִשְׁמַרְתִּי אָנֹכִי נִצָּב כָּל הַלֵּילוֹת" (ח).