"אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי וְרוּחַ כָּל בְּשַׂר אִישׁ" (י)

אזכורים לפסוק זה המופיע בפרקנו מופיעים בשלושה פיוטים:

א. בפיוט "צמאה נפשי", שחיבר ר' אברהם אבן עזרא:

צָמְאָה נַפְשִׁי   לֵאלֹהִים לְאֵל חָי
לִבִּי וּבְשָׂרִי   יְרַנְּנוּ לְאֵל חָי
...
רָם עַל כֹּל כְּבוֹדוֹ   כָּל פֶּה יְחַוה הוֹדוֹ
בָּרוּךְ אֲשֶׁר בְּיָדוֹ   נֶפֶשׁ כָּל חָי

ב. בפיוט "נשמת כל חי" הנאמר בתפילות שבת והחגים בסוף פסוקי דזמרא:

נִשְמַת כָּל חַי תְּבָרֵךְ אֶת שִׁמְךָ ה' אֱלֹהֵינוּ,

וְרוּחַ כָּל בָּשָׂר תְּפָאֵר וּתְרוֹמֵם זִכְרְךָ מַלְכֵּנוּ תָּמִיד,

מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם אַתָּה אֵל.

וּמִבַּלְעָדֶיךָ אֵין לָנוּ מֶלֶך גוֹאֵל וּמוֹשִיעַ,

פּוֹדֶה וּמַצִּיל וּמְפַרְנֵס וְעוֹנֶה וּמְרַחֵם בְּכָל עֵת צָרָה וְצוּקָה,

אֵין לָנוּ מֶלֶךְ עוֹזֵר וְסוֹמֵךְ אֶלָּא אָתָּה.

ג. בפיוט "ונתנה תוקף", מאת ר'  אמנון ממגנצא:

וכל באי עולם יעברון 
לפניך כבני מרון, 
כבקרת רועה עדרו, 
מעביר צאנו תחת שבטו, 
כן תעביר ותספור ותמנה 
ותפקוד נפש כל חי, 
ותחתוך קצבה לכל בריה, 
ותכתוב את גזר דינם. 

בכל הפיוטים, משתמשים באזכורים מפסוק זה כדי להביע את גדולתו של ה', אך יש הבדל גדול ביניהם: ב"צמאה נפשי" וב"נשמת כל חי", מודים לה' אשר בידו נפש כל חי, מפני שהוא ממלא את מחסורם של כל בריותיו.

לעומת זאת, בפיוט "ונתנה תוקף" האווירה שונה לגמרי: ה', אשר בידו נפש כל חי, גוזר את דינם של ברואיו, והם יראים מפניו.

בספר איוב, פסוק זה אכן מבטא את גדולתו של ה', אך נראה כי כוונתו של איוב דומה יותר לתוכן דבריו של הפיוט "ונתנה תוקף", ואולי אף יותר קשה: בפסוקים הבאים טוען איוב שה' משתמש בכחו הגדול כדי להרוס ולא כדי להיטיב ולבנות: "עִמּוֹ חָכְמָה וּגְבוּרָה לוֹ עֵצָה וּתְבוּנָה: הֵן יַהֲרוֹס וְלֹא יִבָּנֶה יִסְגֹּר עַל-אִישׁ וְלֹא יִפָּתֵחַ" (יג-יד).