יש לדחות שתי גישות ביחסנו לחטא דוד ובת שבע: גישה אחת המנסה לשלול מדוד את האפשרות לחטוא וגישה שנייה שאינה רואה שום בעיה בכך שדוד יחטא ביצרא דעריות, ככל האדם.
בגישתם לסיפור חטא דוד ובת שבע, רצו כמה מפרשני דורנו ללמד כל סנגוריה על דוד, אף על חשבון פשטי המקראות. עקרונותיהם המנחים היו, שכישלון של דוד בחטא כה חמור אינו מתקבל על הדעת, ושהעובדה שהמקרא ממשיך לראות בו את משיח ה' אינה מתיישבת עם חטא כזה.
מפרשים שקיבלו הנחה זו הלכו בשתי דרכים עיקריות: האחת – ללמד סנגוריה על כל פרט ופרט ממעשהו של דוד כך שאין במעשיו פגם מוסרי. גירושי בת-שבע לדידם היו גירושין אמיתיים בשל יחסים לא תקינים בין בני הזוג. דוד קרא את אוריה משדה המערכה ושלחו לביתו כדי להוכיח לכולם שאכן אוריה ניתק אף את קשריו הנפשיים עמה. אהבתם של מפרשים אלו את דוד קלקלה אצלם, לטעמנו, את שורת פשטי המקראות. לא נוכל לקבל אפשרות שהמקראות יותירו אותנו בפער כה גדול בין המשתמע מקריאתם לבין מה שאירע באמת, אליבא דמפרשים אלו.
הדרך השנייה של בעלי ההנחה שעלינו להקל ככל האפשר בחטאו של דוד, קשה בעינינו שבעתיים. יש שטענו שדוד אכן חטא באשת איש ממש, אך היא מעלה את שיקוליו בכך מבירא עמיקתא של כניעה ליצרא דעריות לאיגרא רמא של הצורך לתקן את עם ישראל ולהעמיד יורש מתאים למלכות ישראל, בהנחה שזה יכול להיוולד רק מזיווגה של בת-שבע לדוד. לשם כך, חשב דוד בטעות, מותר לו אף לעבור על גילוי עריות ולקיחת אשת איש, לצורך הצלת כלל ישראל.
בעינינו טובים שבעה כישלונות ביצרא דעריות ממחשבת פיגול אחת כזו, שבעיני הקב"ה טוב שיגזול דוד אישה מבעלה ויוליד ממנה ממזר, שיושיע את ישראל ויבנה את המקדש ויקים שושלת ממזרים עד סוף כל הדורות, שתהווה את מלכות בית דוד.
הגישה ההפוכה והיותר נפוצה רואה בפשטות את דוד כנופל ברשת יצרא דעריות. למפרשים מבית מדרשה של ביקורת המקרא מעולם לא הייתה בעיה לראות את דוד, או כל דמות מקראית אחרת, בטומאתה ובחטאה. השלמה עם חוסר השלמות המוסרית היא דבר מצוי בבית מדרש זה, וקושיות על דרך זו מפרישותו ומחסידותו של דוד במקומות אחרים נפתרות קל מהרה על ידי חלוקה למקורות שונים ושילוב גורמים אינטרסנטיים שמטרתם להצדיק את דוד במקרא. מסיבות ברורות הקשורות בקדושת המקרא ובקדושת הנבואה נדחה דרך זו על הסף מלבוא בקהל ה'.
בשתי הגישות גם יחד לא מצאנו נכונות יתרה להתמודד עם מערכת שיקולים מורכבת בנפשו של דוד, שבה הטוב והרע, האמת והאשליה, ראייה סובייקטיבית ורדיפת צדק משמשים בערבוביה. תפיסה שנראית לנו במידה רבה חד-ממדית, הביאה את בעלי הגישות האלה להתעלם מדברים בסיסיים. האחת – מפשטי המקראות, ובמידה מסוימת מיחס סביר בין החטא (הקל) לעונשו (החמור). והאחרת – מן המבט הנבואי הכולל על אישיותו של דוד, השופט אותו בצורה חיובית, ומדמותו המשתקפת לנו ממזמורי תהילים ומדברי חז"ל.
אנו ראינו בנפשו של דוד הר געש שממנו מתפרצים אבני אש קודש בצד אפר. שדה מערכה, שבו מתנגשים זה בזה יצרים עזים (של כל הגדול ֵ מחברו יצרו גדול ממנו) עם אהבת אמת ושיקולי צדק. הנביא, הוא המכריע בסופו של דבר מה עיקר ומה טפל. מה ניתן למחילה ומה יישפט במלוא חומר הדין. אי אפשר לנו לשפוט את גדלותו של דוד ברגע החטא, בלא להביא בחשבון את תגובתו לתוכחת הנביא, כשם שלא יכולנו להתמודד עם פשטי המקראות בפרקנו בלא לראותם כקשורים ואחוזים בחיי דוד בכלל.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא מתוך כתב העת 'מגדים' בהוצאת תבונות