חגיגת הניצחון שלא התקיימה

סרני פלשתים (=הקצינים הבכירים) הבינו היטב את תוכניתו של דוד, כפי שהבינו קודם לכן, איך הוליך שולל את אכיש, שחי בתוך בועה. דוד חתר להצלת שאול ויהונתן עם הצבא הישראלי, על ידי הפיכת הפלשתים למטרה ברגע המכריע, מהלך שיוביל לקריסת החזית הפלשתית מתוכה, בדומה לקריסה בקרב מכמש (י"ד) שחולל יהונתן. מתוך מחנה פלשתים דוד יכול היה לעשות זאת יותר בקלות. ניצחונו על גולית בעמק האלה, היה יכול להתגמד נוכח הכרעה כזאת בגלבוע, עם בריחה פלשתית המונית.

דוד כנראה קיווה שניצחון כזה יחזיר לשאול את הביטחון הפנימי ("הֲקֹלְךָ זה בני דוד", כ"ד, טז), והוא יוכל לחזור עם אנשיו ליהודה בחיבוק של מנצחים. מול הצלה כזאת, אולי שאול יגנוז את הפחדים ואת הרדיפה אחרי דוד ואנשיו, והניגון יחזור. 
האם זה באמת צפוי?

סרני פלשתים הציבו אולטימטום ואמרו לאכיש בפירוש (ד-ה) – "ולא יהיה לנו לשטן במלחמה, ובמה יתרצה זה (=דוד) אל אדֹניו (=שאול)? הלוא בראשי האנשים ההם (=החיילים שלנו)"! ; הסרנים גם זכרו את מחולות הניצחון ביהודה עם שמו של דוד, והסיפור המקראי רומז שחגיגת הניצחון המתוכננת על ידי דוד עלולה היתה להבעיר פי כמה את פחדיו של שאול ואת הרוח הרעה, ודווקא בגלל "הִכָּה שאול בַּאֲלָפָו ודוד בְּרִבְבֹתָו" (כ"ט, ה; י"ח, ז-ח).

הפעם דוד נאבק בכל כוחו, והשקיע כל מאמץ אפשרי לשכנע את אכיש, אבל מאת ה' הייתה למנוע הצלה כזאת, ולתת לשאול ליפול בגלבוע, עם הרוח הרעה אשר השתלטה עליו.

באדיבות אתר 929