פרשת עקב ופרשת ראה הן שני קטבים מבחינת סגנונן ותוכנן. פרשת עקב היא חלק מנאומו הגדול של משה. שׂפתה היא שפת ההגות, לעומת זאת, שׂפתה של פרשת ראה היא שפת ההלכה. החוכמה הגדולה היא לשלב בין השתיים.
פרשת עקב מתארת את חסדו וטובו של הקדוש ברוך הוא, את מסעי ישראל במדבר, את ייעודו של העם, את שבחה של הארץ, את המטלות הנשגבות המוטלות על העם ואת הסכנות הרובצות לפתחו — אם לא יעמוד בהן חלילה.
לעומת זאת, פרשת ראה מונה והולכת סדרות של מצוות המוטלות על העם הנכנס לארץ. הצד השווה בין שתי הפרשות האלה שהן משרטטות יחדיו את ייעודיו, תקוותיו ואתגריו של העם בארץ ישראל. השוני הגדול ביניהן הוא שכל אחת פונה למישור אחר של ההוויה האנושית. פרשת עקב פונה לרוח האדם והאומה, ופרשת ראה פונה אל הצד המעשי והחומרי שבאדם ובעם.
כמובן שאין כאן שום סתירה.
האדם והעם מתקיימים כל העת בשני המישורים הללו, ואי־אפשר לאחד בלי חברו. הרעיונות הנשגבים של אחדות השם ושלילת העבודה הזרה המובעים בפרשת עקב, דורשים את מימושם המעשי במצוות המקדש, העלייה לרגל, שלילת הפולחנים האחרים וסילוקם מן הארץ, איסור הבמות, ענישת המסית והמדיח והחרבת "עיר הנִדחת" — המפורטים בפרשת ראה. תיאורו של הקדוש ברוך הוא בפרשת עקב כ"עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה", בצירוף ההוראה הכללית שם "ובו תדבק", מיתרגמים בפרשת ראה להוראות מעשיות, במצוות מעשר עני ובשאר החובות לגר, ליתום ולאלמנה, הנכללים במצוות צדקה ובמצוות המועדים.
בכל הדורות היו יחידים בעם ישראל, וגם חוגים, שנטו להדגיש פן אחד על פני זולתו. יש שנמשכו אחרי הפן העיוני־ההגותי, ויש שנמשכו אחרי הפן המצוותי־המעשי. בקטבים הקיצוניים נמצא מצד אחד את מי שסברו שיש לבטל חלק כזה או אחר מן המצוות המעשיות ומפרטי ההלכה, ומצד השני, את אלו שסברו שלא חשוב במה מאמינים, ובלבד שמדקדקים במצוות ובהלכה.
נערך על ידי צוות אתר התנ"ך מתוך:
הספר תורת אמך: דרשות לפרשת השבוע
מאת הרב ד"ר יהודה ברנדס
בהוצאת ספרי מגיד
לרכישה: http://www.korenpub.com/HE/categories/maggid