בעת הקדשת הכוהנים לעבודתם נותנים מדם הקורבן על תנוך אוזנם הימנית ועל בוהן ידם ובוהן רגלם הימנית. מה פשר העניין?

יש איברים בגוף האדם שזוכים לתשומת לב ולהתייחסות מרובה. הראש, האף, העיניים, הלשון, כולם תופסים מקום בדימויים, בשפה ובלשון, חושבים עליהם, מתייחסים אליהם, בשירה, בפרוזה, באיפור ובקישוט. אבל מי מתייחס לתנוך האוזן? איבר חסר מעמד וכבוד.

בהערת אגב נעיר כי תנוך האוזן מזוהה בעברית המודרנית עם החלק התחתון של האוזן, שעליו עונדים בדרך כלל עגילים. תנוך האוזן המקראי, לפי הפירוש המסורתי של חז"ל ומפרשי המקרא, הוא דווקא הסחוס שבמרכז האוזן, זה הניצב כנגד פתח תעלת השמע.

תנוך האוזן הימנית הוא אחד משלושת האיברים שעליהם היה צריך לתת מדם הקורבן בעת הקדשת הכוהנים לעבודתם. מלבד תנוך האוזן ניתן הדם גם על בוהן ידם הימנית ובוהן רגלם הימנית: "וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִדָּמוֹ וַיִּתֵּן עַל־תְּנוּךְ אֹזֶן־אַהֲרֹן הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית" (כג). טקס דומה התקיים גם בעת טהרת המצורע.

המפרשים תהו מדוע נתייחדו שלושה איברים אלו?

יש מי שאומר, מפני חשיבותם: הידיים והרגליים הם האיברים הפעילים של האדם בעולם העשייה, והאוזן היא השומעת את הצו האלוקי שממנו נובעת העשייה הרצויה והראויה. 

סיעת מפרשים אחרת טוענת שההפך הוא הנכון — ששלושת האיברים הללו הם איברי קצה, איברים המסמלים את גבולות הקצה של הגוף האנושי. לשיטה זו, אפשר לדמות את הבהונות ואת תנוך האוזן, למזוזות ולמשקוף של פתח הבית. בליל יציאת מצרים נצטוו בני ישראל לסמן את פתחיהם בדם קורבן הפסח. אף שם נתינת הדם נעשתה בקצה גבול הבית, כדי לסמן אותו ולייחדו.

יש המדמים את האומה לגוף האדם, אורגניזם חי, ורואים כל שבט משבטיה כאחד מן האיברים, וכל יחיד מיחידיה כתא מתאי הגוף. לפי המשל הזה אפשר לומר, שכשם שבין חלקי האומה יש מרכז ויש פריפריה, יש מנהיגים חשובים וידועים ויש יחידים צנועים ונסתרים, כך הדבר גם בגוף האדם.

כמו שלא תמיד מייחסים חשיבות ותשומת לב לשומר שבפתח, כך גם לא תמיד נותנים את הדעת על תרומתו של התנוך לאוזן כולה. בקניון, או בתאטרון, עוברים על פני השומר, פותחים לבקשתו בהיסח הדעת את התיק, ושוכחים שמדובר באדם, איש או אישה, בעולם שלם. לעתים רחוקות מישהו מודה לו על תרומתו לביטחוננו ושלוותנו. רק כאשר הוא חלילה נפגע בעת מילוי תפקידו — מתעוררת מודעות לקיומו. כמוהו תנוך האוזן, לא נזכרים בו אלא אם כן מתפתח בו נגע, או שיש בו פגם אסתטי מטריד.

טקסי התקדשות הכוהנים וטהרת הטמאים יש בהם את כל האדם, גם את תנוך האוזן וגם את קצות הבהונות.

נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'תורת אמך: דרשות לפרשת השבוע' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר