מזמור זה יסודו במזמור חוכמה או הימנון לה'. המזמור נפתח בכותרת הקצרה: "לְדָוִד" (א).
קריאה לברך את ה' (א-ה)
המזמור נפתח בקריאה לעצמו לברך את ה' "בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה' וְכׇל קְרָבַי אֶת שֵׁם קׇדְשׁוֹ" (א) ומפרט לאחר מכן מדוע עליו לברך את ה', מכיוון שה' עשה עמו חסדים: "הַסֹּלֵחַ לְכׇל עֲוֺנֵכִי הָרֹפֵא לְכׇל תַּחֲלוּאָיְכִי. הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי הַמְעַטְּרֵכִי חֶסֶד וְרַחֲמִים" (ג-ד).
החסדים שעשה ה' לעמו (ו-יד)
בפסקה זו בא פירוט של חסדים שעשה ה' לעמו: "יוֹדִיעַ דְּרָכָיו לְמֹשֶׁה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲלִילוֹתָיו. רַחוּם וְחַנּוּן ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חָסֶד. לֹא לָנֶצַח יָרִיב וְלֹא לְעוֹלָם יִטּוֹר" (ז-ט), וכן ה' מרחם על עמו: "כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים רִחַם ה' עַל יְרֵאָיו. כִּי הוּא יָדַע יִצְרֵנוּ זָכוּר כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ" (יב-יג).
חיי האדם וחיי ה' (טו-יט)
לאחר שהמשורר מנה מכמה חסדי ה' לעם ישראל, הוא מדגיש את נצחיותו של ה' מול הזמניות של בני האדם: "אֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו כְּצִיץ הַשָּׂדֶה כֵּן יָצִיץ. כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ וְלֹא יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקוֹמוֹ. וְחֶסֶד ה' מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם עַל יְרֵאָיו וְצִדְקָתוֹ לִבְנֵי בָנִים… ה' בַּשָּׁמַיִם הֵכִין כִּסְאוֹ וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה".
קריאה לכל היצורים לברך את ה' (כ-כב)
בסוף המזמור המשורר קורא לכל היצורים שביקום לברך את ה', כולל המלאכים וצבא ה': "בָּרְכוּ ה' מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ. בָּרְכוּ ה' כׇּל צְבָאָיו מְשָׁרְתָיו עֹשֵׂי רְצוֹנוֹ. בָּרְכוּ ה' כׇּל מַעֲשָׂיו בְּכׇל מְקֹמוֹת מֶמְשַׁלְתּוֹ", וחותם בפתיחת המזמור: "בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה'".
כתיבה: נתנאל שפיגל