תקציר תהילים פרק צ'

מזמור זה יסודו במזמור חוכמה. המזמור נפתח בכותרת: "תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים" (א). 

חיי האל וחיי האדם (א-י)

כפתיחה לדבריו, המשורר מעיד על כך שה' מהווה מחסה ומקלט כל העת: "אֲדֹנָי מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ בְּדֹר וָדֹר" (א) ומשבח את ה' שהוא זה שברא את העולם והושיב את בני האדם: "תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם" (ג). לאחר אלו המשורר עובר לדון בעניין הזמן: "כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה" (ד), כלומר בעיני ה' זמן של אלף שנים דומה לזמן שבו חולף יום, מכיוון שלה' אין משמעות של זמן. בני האדם יראים מה', מכיוון שה' רואה את עוונות בני האדם "שַׁתָּ עֲוֺנֹתֵינוּ לְנֶגְדֶּךָ עֲלֻמֵנוּ לִמְאוֹר פָּנֶיךָ" ולכן גם זמנם של בני האדם מתקצר: "כִּי כׇל יָמֵינוּ פָּנוּ בְעֶבְרָתֶךָ כִּלִּינוּ שָׁנֵינוּ כְמוֹ הֶגֶה" (ט). חיי בני האדם יכולים להגיע אף לשבעים או שמונים שנה, אך גם חייהם של אלו מלאים ב"עָמָל וָאָוֶן כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה" (י). 

בקשה לחיים של אושר ושמחה (יא-יז)

מכיוון שאין איש יודע את מידת כעסו של ה': "מִי יוֹדֵעַ עֹז אַפֶּךָ וּכְיִרְאָתְךָ עֶבְרָתֶךָ" (יא), על כן בני האדם צריכים לבקש מה' את רחמיו: "שַׂבְּעֵנוּ בַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וּנְרַנְּנָה וְנִשְׂמְחָה בְּכׇל יָמֵינוּ. שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ שְׁנוֹת רָאִינוּ רָעָה" (יד-טו). המשורר מבקש מה' שיגלה את צד הנועם והחסד: "וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ", ושמעשי ידי האדם יהיו נכונים: "וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ" (יז).

כתיבה: נתנאל שפיגל