תקציר תהילים פרק ס"ט

מזמור זה יסודו בתפילת היחיד. המזמור נפתח בכותרת: "לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוֹשַׁנִּים לְדָוִד" (א). 

זעקת המשורר (ב-ה)

המזמור נפתח בקריאה לה' מתוך מצוקה קשה: "הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ" (ב). המשורר ממשיך את דימוי הטביעה במים: "טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מׇעֳמָד בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי" (ג), ובסוף הפסקה מזכיר בקצרה את צרתו: "רַבּוּ מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשִׁי שֹׂנְאַי חִנָּם עָצְמוּ מַצְמִיתַי אֹיְבַי שֶׁקֶר" (ה) - אויבי המשורר רבים משערות ראשו.

חרפת המשורר (ו-יג)

בפסקה זו המשורר מציג את מצבו השפל. בתחילה המשורר מתאר שה' יודע את מצבו הרוחני: "אֱלֹהִים אַתָּה יָדַעְתָּ לְאִוַּלְתִּי וְאַשְׁמוֹתַי מִמְּךָ לֹא נִכְחָדוּ" (ו) יחד עם זאת, מתאר המשורר את הבזיונות שהוא סופג בעקבות נאמנותו לדרך ה': "מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנׇכְרִי לִבְנֵי אִמִּי. כִּי קִנְאַת בֵּיתְךָ אֲכָלָתְנִי וְחֶרְפּוֹת חוֹרְפֶיךָ נָפְלוּ עָלָי" (ט-י), הקושי שלו חריף עד כדי בכי ואבל: "וָאֶבְכֶּה בַצּוֹם נַפְשִׁי וַתְּהִי לַחֲרָפוֹת לִי. וָאֶתְּנָה לְבוּשִׁי שָׂק וָאֱהִי לָהֶם לְמָשָׁל" (יא-יב).

תפילה להצלה (יד-כב)

בפסקה זו המשורר קושר בין שתי הפסקות הקודמות. הוא פונה לה' ומבקש ישועה לאור חרפתו: "וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן אֱלֹהִים בְּרׇב חַסְדֶּךָ עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ. הַצִּילֵנִי מִטִּיט וְאַל אֶטְבָּעָה אִנָּצְלָה מִשֹּׂנְאַי וּמִמַּעֲמַקֵּי מָיִם" (יד-טו). שוב המשורר מציין שה' מודע למצבו: "אַתָּה יָדַעְתָּ חֶרְפָּתִי וּבׇשְׁתִּי וּכְלִמָּתִי נֶגְדְּךָ כׇּל צוֹרְרָי. חֶרְפָּה שָׁבְרָה לִבִּי וָאָנוּשָׁה וָאֲקַוֶּה לָנוּד וָאַיִן וְלַמְנַחֲמִים וְלֹא מָצָאתִי" (כ-כא).

קללת האויבים (כג-כט)

לאחר הבקשה ותיאור הבעיה ששזורות זו בזו, המשורר עולה שלב ומבקש מה' שיפגע ברשעים: "יְהִי שֻׁלְחָנָם לִפְנֵיהֶם לְפָח וְלִשְׁלוֹמִים לְמוֹקֵשׁ. תֶּחְשַׁכְנָה עֵינֵיהֶם מֵרְאוֹת וּמׇתְנֵיהֶם תָּמִיד הַמְעַד. שְׁפׇךְ עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִּׂיגֵם… מָּחוּ מִסֵּפֶר חַיִּים וְעִם צַדִּיקִים אַל יִכָּתֵבוּ". 

הודיה והלל לה' (ל-לז)

המזמור נחתם בהודיה והלל לה'. פסקה זו נפתחת בביטחון המשורר בה': "וַאֲנִי עָנִי וְכוֹאֵב יְשׁוּעָתְךָ אֱלֹהִים תְּשַׂגְּבֵנִי" (ל), ומיד לאחר מכן המשורר מהלל את ה': "אֲהַלְלָה שֵׁם אֱלֹהִים בְּשִׁיר וַאֲגַדְּלֶנּוּ בְתוֹדָה" (לא). לא ברור אם ה' תיאורי ההלל וההודיה הם לעתיד, לאחר שה' יושיע את המשורר, או שה' כבר הושיע אותו. המזמור נחתם בהקשר לאומי: "כִּי אֱלֹהִים יוֹשִׁיעַ צִיּוֹן וְיִבְנֶה עָרֵי יְהוּדָה וְיָשְׁבוּ שָׁם וִירֵשׁוּהָ. וְזֶרַע עֲבָדָיו יִנְחָלוּהָ וְאֹהֲבֵי שְׁמוֹ יִשְׁכְּנוּ בָהּ" (לו-לז).

כתיבה: נתנאל שפיגל