מזמור זה מיסודו הוא דברי מוסר ותוכחה. המזמור נפתח בכותרת: "לַמְנַצֵּחַ עַל יְדוּתוּן מִזְמוֹר לְדָוִד" (א).
תוכחה לרשעים (ב-ה)
פסקה זו, כמו גם הפסקה הבאה, נפתחת בפזמון המבטא את ביטחון המשורר בה': "אַךְ אֶל אֱלֹהִים דּוּמִיָּה נַפְשִׁי מִמֶּנּוּ יְשׁוּעָתִי. אַךְ הוּא צוּרִי וִישׁוּעָתִי מִשְׂגַּבִּי לֹא אֶמּוֹט רַבָּה" (ב-ג). המשורר מתאר את הבגידה והרמיה של הרשעים: "עַד אָנָה תְּהוֹתְתוּ עַל אִישׁ... כְּקִיר נָטוּי גָּדֵר הַדְּחוּיָה... בְּפִיו יְבָרֵכוּ וּבְקִרְבָּם יְקַלְלוּ" (ד-ה) - המשורר מתאר קושי מול אנשים הגורמים לאחרים לבטוח בהם, ולבסוף מתברר השקר שבדבריהם וחוסר היציבות שלהם.
קריאה לבטוח בה' (ו-יא)
גם פסקה זו נפתחת בפזמון בגרסה ארוכה יותר: "אַךְ לֵאלֹהִים דּוֹמִּי נַפְשִׁי כִּי מִמֶּנּוּ תִּקְוָתִי. אַךְ הוּא צוּרִי וִישׁוּעָתִי מִשְׂגַּבִּי לֹא אֶמּוֹט. עַל אֱלֹהִים יִשְׁעִי וּכְבוֹדִי צוּר עֻזִּי מַחְסִי בֵּאלֹהִים" (ו-ח), ולאחר מכן המשורר קורא לשומעים לבטוח בה': "בִּטְחוּ בוֹ בְכׇל עֵת עָם שִׁפְכוּ לְפָנָיו לְבַבְכֶם אֱלֹהִים מַחֲסֶה לָּנוּ" (ט), מכיוון שבני האדם הם הבל: "אַךְ הֶבֶל בְּנֵי אָדָם כָּזָב בְּנֵי אִישׁ בְּמֹאזְנַיִם לַעֲלוֹת הֵמָּה מֵהֶבֶל יָחַד" (י), ובוודאי שאין לבטוח בעושק ובגזל.
חתימה (יב-יג)
המשורר מעיד על עצמו שהוא שמע פעם או שתיים את דבר ה': "אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי", והוא הסיק "כִּי עֹז לֵאלֹהִים" (יב), ועל כן, המשורר פונה לה' באופן ישיר ואומר: "וּלְךָ אֲדֹנָי חָסֶד כִּי אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ" (יג).
כתיבה: נתנאל שפיגל