מזמור זה יסודו בתפילת היחיד. המזמור נפתח בכותרת: "לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹת מַשְׂכִּיל לְדָוִד" (א).
בקשת המשורר להושעה (ב-טז)
פסקה זו פותחת בבקשה של המשורר שה' ישמע את תפילתו: "הַאֲזִינָה אֱלֹהִים תְּפִלָּתִי וְאַל תִּתְעַלַּם מִתְּחִנָּתִי" (ב), ולאחר מכן המשורר עובר לתאר את הצרה: לא זו בלבד שיש לו אויבים השונאים אותו ומבקשים את רעתו (ד-ה), אלא גם רעיו הקרובים בוגדים בו (יב-טו). מתוך הקושי להתמודד עם הצרה שפוקדת אותו, מבקש המשורר את ישועת ה' ואף חושב לנדוד ולהתרחק מהחברה: "וָאֹמַר מִי יִתֶּן לִי אֵבֶר כַּיּוֹנָה אָעוּפָה וְאֶשְׁכֹּנָה. הִנֵּה אַרְחִיק נְדֹד אָלִין בַּמִּדְבָּר" (ז-ח). הפסקה מסתיימת בבקשה שה' ישלם לרשעים כגמולם (טז).
ביטחון המשורר בהושעת ה' (יז-כד)
פסקה זו מתארת את הביטחון של המשורר בישועת ה': "אֲנִי אֶל אֱלֹהִים אֶקְרָא וַה' יוֹשִׁיעֵנִי" (יז) גם בפסקה זו המשורר מתאר את הצרה שבה הוא נתון: "שָׁלַח יָדָיו בִּשְׁלֹמָיו חִלֵּל בְּרִיתוֹ. חָלְקוּ מַחְמָאֹת פִּיו וּקְרָב לִבּוֹ רַכּוּ דְבָרָיו מִשֶּׁמֶן וְהֵמָּה פְתִחוֹת" (כא-כב), כלומר האויב שלח ידיו גם באלו שביחסי שלום וברית עמו, ודבריו היו 'חלקים', כלומר שקריים. לפני סיום המזמור, המשורר קורא לשומעים לבטוח בה': "הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ לֹא יִתֵּן לְעוֹלָם מוֹט לַצַּדִּיק" (כג), ומסיים בבקשה מה' שיפגע באויביו: "וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ" (כד).
כתיבה: נתנאל שפיגל