רוב המזמור הוא נאום ישיר וארוך של ה', ועל כן קשה לסווג את המזמור. יש מי שראה במזמור זה "מזמור נבואי". המזמור נפתח בכותרת הקצרה "מִזְמוֹר לְאָסָף" (א).
פתיחה: הכנה לדברי ה' (א-ו)
בפסקה זו המשורר מזמין את האל להשמיע את דבריו "יָבֹא אֱלֹהֵינוּ וְאַל יֶחֱרַשׁ אֵשׁ לְפָנָיו תֹּאכֵל וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד" (ג) ובמקביל מזמין את חסידי ה' לשמוע את דבר ה': "אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח. וַיַּגִּידוּ שָׁמַיִם צִדְקוֹ כִּי אֱלֹהִים שֹׁפֵט הוּא" (ה-ו). מכאן ועד סוף המזמור מובאים דברי ה', כלומר ה' מוצג כמדבר בגוף ראשון.
טיב הקורבנות (ז-טו)
בפסקה זו ה' מתרכז בקורבנות. ה' מודיע שאין הוא מוכיח את ישראל על כך שהם לא מקריבים קורבנות רבים: "לֹא עַל זְבָחֶיךָ אוֹכִיחֶךָ וְעוֹלֹתֶיךָ לְנֶגְדִּי תָמִיד" (ח). וכן ה' אף לא מעוניין בפרים ועתודים, המובחרים שבקורבנות, מכיוון ש"לִי כׇל חַיְתוֹ יָעַר בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף" (י). המשורר מבהיר שה' איננו צריך קורבנות על מנת לאכול: "אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ" (יב), שהרי ה' לא אוכל את הקורבנות המוגשים לפניו. מטרת הקורבנות היא שהאדם יביע תודה לה', ויקרא לו בעת צרה: "זְבַח לֵאלֹהִים תּוֹדָה וְשַׁלֵּם לְעֶלְיוֹן נְדָרֶיךָ וּקְרָאֵנִי בְּיוֹם צָרָה" (יד-טו).
תוכחה לרשע (טז-כא)
לאחר שה' הודיע שהקרבנות הם לא הבעיה, הוא עובר לתוכחה המרכזית, המופנית אל הרשע: "וְאַתָּה שָׂנֵאתָ מוּסָר וַתַּשְׁלֵךְ דְּבָרַי אַחֲרֶיךָ. אִם רָאִיתָ גַנָּב וַתִּרֶץ עִמּוֹ וְעִם מְנָאֲפִים חֶלְקֶךָ" (יז-יח). ה' לא יבליג על המעשים האלה: "אֵלֶּה עָשִׂיתָ וְהֶחֱרַשְׁתִּי?!" ועל כן הוא יוכיח את הרשע: "אוֹכִיחֲךָ וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ!" (כא).
חתימה (כב-כג)
המזמור נחתם באזהרה: "בִּינוּ נָא זֹאת שֹׁכְחֵי אֱלוֹהַּ פֶּן אֶטְרֹף וְאֵין מַצִּיל" - ה' קורא לרשעים להבין את הדברים פן ה' יעניש אותם. הדברים שעליהם להבין הם: "זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים" (כג) - דווקא מי שזובח זבח תודה (ולא מתוך מחשבה שהוא מאכיל את האל, אלא מתוך כבוד והקרת תודה לאל) - ה' יושיע אותו.
כתיבה: נתנאל שפיגל