מזמור זה יסודו בהודאת המשורר בביטחונו בה'. המזמור נפתח בכותרת: "מִזְמוֹר לְדָוִד" (א).
דימוי רועה הצאן (א-ד)
המשורר פותח את המזמור וקובע: "ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר" (א), כלומר כשה' רועה אותי, לא חסר לי דבר. המשורר מדמה את עצמו לצאן בעדרו של ה': "בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי. נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ" (ב-ג). המשורר בטוח בה' ומודיע שאפילו אם ילך ב"גיא צלמות" - הוא לא יפחד: "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי" (ד).
דימוי המארח (ה-ו)
בחלק השני של המזמור, המשורר מדמה את היחס בינו וה' כאורח ומתארח. המשורר מתאר כיצד ה' עורך לפניו שולחן, ובמקביל מושיע אותו מאויביו: "תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה" (ה). מכיוון שה' מארח אותו בביתו, אז "טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כׇּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית ה' לְאֹרֶךְ יָמִים" (ו).
כתיבה: נתנאל שפיגל