מזמור זה הוא מזמור תלונה (שנמצאת בעיקר בפסוק הראשון שבמזמור) על היחסים בין הצדיק והרשע. למזמור אין כותרת.

מעשי הרשעים (א-יא)

המזמור פותח בתלונה "לָמָה ה' תַּעֲמֹד בְּרָחוֹק תַּעְלִים לְעִתּוֹת בַּצָּרָה" (א), ומיד לאחר מכן המשורר פורט את מעשי הרשעים: הרשע רודף את העני במזימה (ב), הרשע מתהלל בכך שהוא מקלל את ה' (ג), הרשע בטוח בעצמו ולא דורש בה' (ד), הרשע בטוח בעצמו שלא ייכשל (ו), הרשע נשבע לשווא (ז), הרשע אורב לעני ופוגע בו: רוצח, חוטף. ועל אף כל החטאים האלה הרשע בטוח בעצמו: "אָמַר בְּלִבּוֹ שָׁכַח אֵל הִסְתִּיר פָּנָיו בַּל-רָאָה לָנֶצַח" (יא), ואף מצליח במעשיו "יָחִילוּ דְרָכָו בְּכָל-עֵת מָרוֹם מִשְׁפָּטֶיךָ מִנֶּגְדּוֹ כָּל-צוֹרְרָיו יָפִיחַ בָּהֶם" (ה).

בקשת המשורר לפגיעה ברשעים (יב-טו)

לאחר שפרט את חטאי הרשעים, המשורר דורש מה' להושיע את הצדיקים: "קוּמָה ה' אֵל נְשָׂא יָדֶךָ אַל-תִּשְׁכַּח עֲנָוִים" (יב) ולהעניש את הרשעים: "שְׁבֹר זְרוֹעַ רָשָׁע וָרָע תִּדְרוֹשׁ-רִשְׁעוֹ בַל-תִּמְצָא" (טו). 

הישועה (טז-יח)

לאחר הבקשה, בפסקה זו מתוארת הישועה. הגויים, כלומר הרשעים, אבדו מן הארץ: "ה' מֶלֶךְ עוֹלָם וָעֶד אָבְדוּ גוֹיִם מֵאַרְצוֹ" (טז), והתפילה של הצדיקים נשמעה: "תַּאֲוַת עֲנָוִים שָׁמַעְתָּ ה' תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ. לִשְׁפֹּט יָתוֹם וָדָךְ בַּל-יוֹסִיף עוֹד לַעֲרֹץ אֱנוֹשׁ מִן-הָאָרֶץ" (יז-יח).

 

כתיבה: נתנאל שפיגל