חלקו הראשון של הפרק בנוי בצורה של כלל ופרט. הפרק פותח באמירות כלליות לגבי קדושת הבכורות והפסח ולאחר מכן מפרט אמירות אלו בפסקות הנפתחות במילים "והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני" (ה, יא)
כלל: בכורות ופסח (א-ד)
הכתוב מכריז באופן כללי על שני העניינים שהוא עומד לפרט עליהם בהמשך. הראשון (שיורחב אחרון) הוא קדושת הבכורות "קַדֶּשׁ-לִי כָל-בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל-רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא" (ב) והשני הוא זכירת הפסח "זָכוֹר אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (ג).
פרט: פסח (ה-י)
בפסקה הקודמת ה' ציווה על עם ישראל לזכור את הפסח. ובפסקה זו מפורט כיצד יש לזכור אותו: "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַה'. מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא-יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא-יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל-גְּבֻלֶךָ" (ו-ז). מעבר לכך יש גם העברת הזיכרון באופן ישיר לילדים "הִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (ח).
פרט: בכורות (יא-טז)
בפסקה הראשונה ה' ציווה על עם ישראל 'לקדש את הבכורות'. ובפסקה הזו מפורט כיצד מקדשים את הבכורות: "וְהַעֲבַרְתָּ כָל-פֶּטֶר-רֶחֶם לַה' וְכָל-פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַה'. וְכָל-פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם-לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה" (יב-יג). גם כאן קדושת הבכורות קשורה בקשר ישיר לשאלת הבנים וליציאת מצרים.
נסיעת בני ישראל (יז-כב)
פסקה זו עוסקת בנסיעת עם ישראל ממצרים. ה' לא הסיע את העם דרך ארץ פלשתים "כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" (יז). לכן העם נוסעים דרך ים סוף. למסע לוקחים איתם עם ישראל את עצמות יוסף כדי לקברם בארץ. ההליכה נעשית בליווי צמוד של ה' "וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה" (כא).