תלונה ודבר ה' (א-י)
עם ישראל נוסע מאילים אל מדבר סין. שוב עם ישראל מתלונן והפעם על הרעב "כִּי-הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת-כָּל-הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב" (ג). ה' שומע את תלונת עם ישראל ואומר שמעתה יהיה לחם בבוקר ובשר בערב. נתינת הלחם והבשר קשורה לניסיון של הליכה בדרך ה' "לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם-לֹא" (ד) ולידיעת ה' "וִידַעְתֶּם כִּי ה' הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ו).
המן והשבת (יא-לא)
בפסקה הקודמת נאמרה הידיעה הכללית על ירידת לחם מן השמיים. בפסקה זאת מפורטים הדינים של אותו לחם (=מן). כך למשל יש לטול מהלחם לפי כמות מדודה, ושאריות של הלחם יבאישו. כאן גם נכנסים דיני שבת: ביום שישי יש ללקוט כמות לחם כפולה מכיוון שבשבת "אַל-יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ" (כט) ויש לשבות ביום השביעי. לאחר ניסוי וטעיה, העם מצליחים לשמור גם על חוק המן "וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ" (כא) וגם על חוק השבת "וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי" (ל).
המן לדורות (לב-לו)
הלחם המיוחד מן השמיים צריך להישמר לדורות "לְמַעַן יִרְאוּ אֶת-הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (לב). משה מבקש מאהרן לשים צנצנת מלאה במן ולשים אותה "לִפְנֵי ה'" (לג). הפרק מסתיים בדיווח שבני ישראל אכלו מהמן ארבעים שנה, עד שנכנסו אל הארץ.