פרקנו מספר על מעשה החסד של דוד עם מפיבשת, בנו של יונתן, והיחסים עם ציבא, עבד שאול. אפשר להציג את הסיפור במבנה מתהפך (קונצנטרי) שבמרכזו עומדת השיחה בין דוד למפיבשת. עוטפות את השיחה הזאת, השיחות של דוד עם ציבא, שהופך מעבד בבית שאול לעבד של מפיבשת. פתיחת הפרק וסיומו מתכתבים אחד עם השני: בתחילה דוד מחפש למי לעשות טובה, ובסוף הפרק הכתוב מסכם את מעשה החסד של דוד למפיבשת.
פתיחה: "יש עוד אשר נותר לבית שאול ואעשה עמו חסד" (א)
דוד ויונתן כרתו ברית, וכאשר נפרדו דרכיהם הם אמרו זה לזה שהברית תישמר לעד: "וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן לְדָוִד לֵךְ לְשָׁלוֹם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְנוּ שְׁנֵינוּ אֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' לֵאמֹר ה' יִהְיֶה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעִי וּבֵין זַרְעֲךָ עַד עוֹלָם" (שמואל א כ', מב). כעת דוד מעוניין לעשות חסד עם צאצאי יונתן ומברר האם נותר עוד צאצא לבית שאול. דוד מדגיש שהחסד שהוא מעוניין לעשות הוא "בַּעֲבוּר יְהוֹנָתָן".
שיחה בין דוד לציבא (ב-ד)
ציבא היה עבד בבית שאול, והוא נקרא אל דוד. דוד מנסה לברר אתו האם נשאר עוד צאצא לבית שאול. ציבא עונה שאכן נשאר בן ליונתן ושמו מפיבשת. ציבא גם יודע היכן נמצא מפיבשת.
שיחה בין דוד למפיבשת (ה-ח)
דוד שולח שליחים להביא את מפיבשת אליו. מפיבשת כנראה מגיע מפוחד אל דוד, ודוד מיד מרגיע אותו: "וַיֹּאמֶר לוֹ דָוִד אַל תִּירָא כִּי עָשֹׂה אֶעֱשֶׂה עִמְּךָ חֶסֶד בַּעֲבוּר יְהוֹנָתָן אָבִיךָ" (ז). מפיבשת מקבל בברכה את חסדו של דוד שכולל אכילה קבועה על שולחן המלך והחזרת "שדה שאול" אליו.
שיחה בין דוד לציבא (ט-יא)
דוד שוב מזמן את ציבא ומצווה עליו מעתה להיות עבד למפיבשת: "וְעָבַדְתָּ לּוֹ אֶת הָאֲדָמָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וַעֲבָדֶיךָ וְהֵבֵאתָ וְהָיָה לְבֶן אֲדֹנֶיךָ לֶּחֶם וַאֲכָלוֹ וּמְפִיבֹשֶׁת בֶּן אֲדֹנֶיךָ יֹאכַל תָּמִיד לֶחֶם עַל שֻׁלְחָנִי" (י). ציבא מקבל את דברי דוד בכניעה, אך אנחנו עוד נפגוש בהמשך הספר את ציבא ואת התנהגותו הערמומית.
סיום: "ומפיבשת יושב... על שולחן המלך תמיד הוא אוכל" (יב-יג)
הכתוב מסיים את הסיפור ומדווח כי מפיבשת בן יונתן אכן יושב בבית דוד ואוכל על שולחנו: "וּמְפִיבֹשֶׁת יֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִַם כִּי עַל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ תָּמִיד הוּא אֹכֵל וְהוּא פִסֵּחַ שְׁתֵּי רַגְלָיו" (יג).