הפרק האחרון של הספר כולל פסקאות של פתגמי חכמה או לקחים על האהבה, ולא רק שירים בין האיש והאישה.
"שְׂמֹאלוֹ תַּחַת רֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי": ערגת האישה (א-ה)
שיר זה ממשיך את שיר הערגה שבפרק הקודם, שם האישה הזמינה את האיש לצאת איתה לשדה. לאחר מימוש האהבה, מציעה האישה: "אֶנְהָגְךָ אֲבִיאֲךָ אֶל בֵּית אִמִּי תְּלַמְּדֵנִי אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח מֵעֲסִיס רִמֹּנִי" (ב), ושוב משביעה את בנות ירושלים: "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם מַה תָּעִירוּ וּמַה תְּעֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" (ד).
כוחה של האהבה (ו-ז)
בפסקה זו יש שני משפטים על כוחה של האהבה: "שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה" (ו); "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כׇּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ" (ז).
"אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה": הקנטת האחים את האישה (ח-י)
פסקה זו חוזרת להיות מנוסחת בלשון שירית, ואף מזכירה את יחסי האישה עם אחיה שתוארו גם בתחילת הספר: "אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ" (ח), והאישה עונה: "אֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם" (י).
כרם שלמה ו''כרם'' האישה (יא-יב)
בפסקה זו האישה מתארת את מצב "כרמה" (ייתכן ומתכוונת אליה, אל חיי האהבה שלה, או אולי לכרם שלה בצורה מילולית) ומשווה את יחסו ליחס הכרם של שלמה: "כֶּרֶם הָיָה לִשְׁלֹמֹה בְּבַעַל הָמוֹן נָתַן אֶת הַכֶּרֶם לַנֹּטְרִים אִישׁ יָבִא בְּפִרְיוֹ אֶלֶף כָּסֶף. כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנָי הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ" (יא-יב). טיב ההשוואה והמשמעות של הפסקה תלויה בפרשנות דימויי הכרם והיחס לשלמה בפסקה בפרט ובמגילה בכלל.
"בְּרַח דּוֹדִי": חתימה (יג-יד)
בחתימת המגילה גם האיש וגם האישה מדברים. האיש מבקש מהאישה שתשמיע את קולה: "הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִנִי" (יג), והאישה לעומת זאת מבקשת מהאיש לעזוב: "בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים" (יד).
כתיבה: נתנאל שפיגל