תקציר שיר השירים פרק ד'

"הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי": שבח האיש לאישה (א-ז)

בשיר זה האיש מתאר את איברי גופה של האישה ומשבח אותה. בתחילה הוא מתאר את שערה: "שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד" (א), ולאחר מכן את שיניה: "שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם" (ב); שפתיה: "כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ" (ג); צוארה: "כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת" (ד); שדיה: "שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תְּאוֹמֵי צְבִיָּה הָרוֹעִים בַּשּׁוֹשַׁנִּים" (ה) ומסכם: "כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ" (ז).

"אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי": שבח האיש לאישה (ח-יא)

גם שיר זה, כמו הקודם, הוא שיר שבח לאישה. בתחילת השיר התיאורים הם מעולם ההרים: "אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת מֵהַרְרֵי נְמֵרִים" (ח), וכשהאיש עובר לתאר את איברי גופה, הוא חוזר לתיאורים אחרים. השיר מסתיים בדימוי להר הלבנון: "וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן" (יא).

"יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ": יציאה לגן (יב-טז)

השיר נפתח בקביעה: "גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם" (יב) המדמה את היחסים בין האיש והאישה או את האישה עצמה, אך אט אט הגן נפתח, עד שלבסוף: "עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו" (טז).

כתיבה: נתנאל שפיגל