"כֵּן רַעְיָתִי… כֵּן דּוֹדִי": שיר שבח הדדי (א-ג)
בשיר הנוכחי האיש והאישה מתארים זה את זה. האיש אומר: "כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת" (ב) והאישה אומרת: "כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים" (ג).
"אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ": שיר ערגה (ד-ז)
האישה מתארת את ערגתה לאיש: "הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה… שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי" (ד-ו), אך מאחר והשיר מופנה לבנות ירושלים (ולא לאיש) וכן לפי סוף השיר נראה כי האישה בעצם הוגה בדמיונה: "אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" (ז).
"קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא": כמיהת האישה (ח-ט)
האישה מתארת או מדמיינת כיצד האיש מגיע לדלתה: "עוֹמֵד אַחַר כׇּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים" (ט). ייתכן שבמקביל לכמיהת האישה, תיאור האיש כמי שלא מתקדם, ורק מציץ מן החרכים - מביע על חששו של האיש.
"קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ": האיש מזמין/ משלח את האישה (י-יג)
השיר נפתח בציטוט קריאת האיש לאישה: "עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ" (י) ומסתיים באותו משפט: "קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ" (יג). לא ברור מהתיאור האם האיש מזמין את האישה לצאת אליו החוצה, או דווקא משלח אותה, מכיוון שהאיש לא מבהיר את מהות היציאה החוצה.
"הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ": כמיהת האיש (יד)
האיש מעוניין לראות ולשמוע את האישה: "יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִנִי אֶת קוֹלֵךְ כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה" (יד).
"סֹב דְּמֵה לְךָ דוֹדִי לִצְבִי… עַל הָרֵי בָתֶר": הרעיה מזמינה/ משלחת את הדוד (טו-יז)
אולי בתגובה לרצון של האיש לראות ולשמוע את האישה, בשיר הזה מובא שהאישה דורשת מהאיש להסתובב ולצאת החוצה, מכיוון ש"אֶחֱזוּ לָנוּ שֻׁעָלִים שֻׁעָלִים קְטַנִּים מְחַבְּלִים כְּרָמִים וּכְרָמֵינוּ סְמָדַר" (טו). גם כאן כמו בשיר שלמעלה לא ברור האם האישה מזמינה את האיש לצאת אליה החוצה, או משלחת אותו.
כתיבה: נתנאל שפיגל