מגילת שיר השירים כוללת בתוכה שירים רבים שנקשרו לכדי יצירה אחת. בתקצירי הפרקים יוצגו השירים הקטנים שבכל פרק, ולעיתים קרובות יפורשו כשירים בודדים ולא כמכלול. ישנן מחלוקות בנוגע לחלוקה לשירים הקטנים ולכן חלוקת הפרקים לשירים היא לא מוחלטת, ויש מי שיחלק את הפרקים בצורה שונה. כמו כן השירים יפורשו על פי הכתוב מבלי להתייחס לפירוש האלגורי המקובל.
"יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ": פתיחה (א-ד)
לאחר הפתיחה הכללית של המגילה: "שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה" (א), האישה מצהירה על אהבתה לאיש: "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן" (ב). האישה מתארת שאפילו אם המלך יקח אותה אליו - היא וחברותיה ישמחו באיש: "מׇשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ" (ד).
"שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה": תלונת האישה (ה-ו)
האישה מתארת את עצמה כ"שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה" (ה) ומסבירה מדוע היא שחורה: "בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים" (ו), כלומר אחיה הפכו אותה לשומרת הכרמים, אך היא טוענת שאת "כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי" (ו), ה'כרמי' בדבריה מתייחס אולי לאהבה שלה, לחתן שלה או ליופיה.
"צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן": דו שיח בין האיש לאישה (ז-ח)
האישה פותחת בשאלה לאהובה: "הַגִּידָה לִּי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֵיכָה תִרְעֶה אֵיכָה תַּרְבִּיץ בַּצׇּהֳרָיִם" (ז), והוא עונה לה: "צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן וּרְעִי אֶת גְּדִיֹּתַיִךְ עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים" (ח). ניתן לפרש את התשובה של האיש כתשובה מתחמקת או דווקא מקרבת.
"נָאווּ לְחָיַיִךְ בַּתֹּרִים": שיר שבח לאישה (ט-יד)
בפסקה זו יש תיאורי שבח לאישה. שירים אלו חוזרים ונשנים במהלך המגילה, בה האיש מתאר את איברי גופה של האישה דרך דימויים מעולם הטבע. דווקא בפסקה הזו התיאורים לא לקוחים מעולם הטבע אלא מעולם החומר: "לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי. נָאווּ לְחָיַיִךְ בַּתֹּרִים צַוָּארֵךְ בַּחֲרוּזִים" (ט-י).
"הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי… הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי": דו שיח בין האיש לאישה (טו-יז)
בפסקה יש קריאות יופי הדדיות בין האיש והאישה "הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים. הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי אַף נָעִים אַף עַרְשֵׂנוּ רַעֲנָנָה" (טו-טז) ולבסוף שניהם מדברים על ביתם המשותף: "קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים רַהִיטֵנוּ בְּרוֹתִים" (יז).
כתיבה: נתנאל שפיגל