פרקנו המכונה "שירת דבורה" מוסר את אירועי המלחמה בסיסרא וביבין מלך חצור בצורה שירית.  

פתיחה (א-ג)

פסוק א פותח את השירה ומייחס אותה לדבורה וברק "וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר" (א). לאחר מכן מופיעה פתיחה של השירה עצמה. דבורה מזמינה את המלכים והרוזנים לשמוע את השירה שהמושא העיקרי שלה הוא ה' "אָנֹכִי לַה' אָנֹכִי אָשִׁירָה אֲזַמֵּר לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (ג).

המצב שלפני הלחימה (ד-ח)

השירה מחלקת בין שני מצבים שהיו לפני המלחמה: כאשר ה' יצא משעיר ומשדה אדום, כשיצא מסיני – העולם רעד וחרד מגודלו של ה'. כל זה היה בעבר, אבל עכשיו "חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵלּוּ" (ז), עד שקמה דבורה להושיע את עם ישראל, על אף המצב הקשה שבו לא היו כלי נשק לעם "מָגֵן אִם יֵרָאֶה" (ח).

הלחימה (ט-כג)

דבורה מזמינה את המנהיגים, אנשי האצולה "רֹכְבֵי אֲתֹנוֹת צְחֹרוֹת" (י), העשירים וההולכים בדרכים לספר בישועת ה' שתפורט להלן. העם קורא לדבורה "עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר" ולברק לקום ולהילחם. ה"שריד", עם ישראל, ירד להילחם ויחד איתם "ה' יְרַד לִי בַּגִּבּוֹרִים" (יג) – ה' בא להילחם יחד עם העם. בשלב הזה דבורה עוברת לשבח את השבטים שהשתתפו במלחמה, ולגנות את אלה שלא לקחו חלק בלחימה, ואז היא מתארת את הלחימה: "הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם נִלְחֲמוּ עִם סִיסְרָא" (כ) – הלחימה הייתה ניסית, וה' גרם לפרץ מים גדול בנחל קישון שהכריע את המלחמה.

סיום: יעל והריגת סיסרא (כד-לא)

לאחר שדבורה סיימה לתאר את הלחימה, היא עוברת לסצנה האחרונה: הריגת סיסרא. דבורה משבחת את יעל שהרגה באומץ את סיסרא ובמקביל מתארת את אם סיסרא מחכה לבנה "בְּעַד הָאֶשְׁנָב", כשהיא תוהה "מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו" (כח). דבורה חותמת את השירה בתפילה שכל אויבי ישראל יוכו ע"י ה'. הפרק נחתם בנוסחה הרגילה "וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה" (לא).