הקדמה (א-ג)

עם ישראל ממשיכים לעשות את הרע בעיני ה' ובעקבות זאת משתעבדים ליבין מלך חצור ושר צבאו סיסרא. בני ישראל צועקים לה' מאחר ויבין לחץ את ישראל "בְּחָזְקָה עֶשְׂרִים שָׁנָה" (ג).

דבורה וברק לקראת הלחימה (ד-ט)

דבורה היא "אִשָּׁה נְבִיאָה... וְהִיא יוֹשֶׁבֶת... בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית אֵל בְּהַר אֶפְרָיִם וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַמִּשְׁפָּט" (ה). היא פונה אל ברק בן אבינעם, משבט נפתלי ומצווה עליו לצאת להילחם בצבא יבין. ברק מתנה את הליכתו למלחמה: "אִם תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי" (ח) ודבורה בתמורה מבהירה לו "כִּי בְיַד אִשָּׁה יִמְכֹּר ה' אֶת סִיסְרָא" (ט).

הלחימה בהר תבור (י-טז)

כפי שמקובל גם במלחמות אחרות במקרא, הלחימה לא מתוארת בצורה רחבה, אלא היא מסתכמת בפעולה של ה' "וַיָּהָם ה' אֶת סִיסְרָא... לִפְנֵי בָרָק וַיֵּרֶד סִיסְרָא מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה וַיָּנָס בְּרַגְלָיו" (טו). הצבא הישראלי מצליח להכות בצבא יבין: "לֹא נִשְׁאַר עַד אֶחָד" (טז).

נפילת סיסרא בידי יעל (יז-כד)

הכתוב ממשיך באותה נקודה שעצר לפני סיכום המלחמה "וְסִיסְרָא נָס בְּרַגְלָיו אֶל אֹהֶל יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי" (יז). יעל האמיצה אירחה את סיסרא, כיסתה אותו בשמיכה והגישה לו חלב. בלי שסיסרא שם לב, יעל לקחה את יתד האוהל ותקעה בגופו, והוא מת מיד. יעל פגשה מחוץ לאוהל את ברק, שהמשיך לרדוף אחרי סיסרא, ובישרה לו על מותו. הכתוב מסכם את יחסי הכוחות בין ישראל ויבין "וַיַּכְנַע אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַהוּא אֵת יָבִין מֶלֶךְ כְּנָעַן לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (כג).