בשדה מואב (א-ו)
הפסקה הראשונה בספר כוללת אקספוזיציה (=היצג) המציגה את ההקשר של הסיפור: התקופה: "וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים" (א); הדמויות: "שֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נׇעֳמִי וְשֵׁם שְׁנֵי בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן… וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת שֵׁם הָאַחַת עׇרְפָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת" (ב-ד); והאירועים שהובילו להשתלשלות הסיפור: רעב בארץ שבעקבותיו ירדה משפחת אלימלך לשדה מואב, ומות הגברים של המשפחה לאחר כמה שנים: "ויָּמָת אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ נׇעֳמִי… וַיָּמֻתוּ גַם שְׁנֵיהֶם מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ וּמֵאִישָׁהּ" (ג-ה), מה שהוביל לכך שנעמי רוצה לחזור לבית לחם יהודה.
בדרך (ז-יח)
נעמי ושתי כלותיה יוצאות "בַדֶּרֶךְ לָשׁוּב אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה" (ז). נעמי אומרת לשתי כלותיה שהן יכולות להישאר בשדה מואב ולא ללכת איתה לבית לחם יהודה: "שֹּׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ יַעַשׂ ה' עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים וְעִמָּדִי" (ח). הכלות מתעקשות להמשיך ללכת איתה: "וַתֹּאמַרְנָה לָּהּ כִּי אִתָּךְ נָשׁוּב לְעַמֵּךְ" (י), ונעמי שוב מפצירה בהן להישאר: "שֹׁבְנָה בְנֹתַי לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי" (יא). ערפה קיבלה את דבריה של נעמי ונשארה בשדה מואב ואילו "וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ" (יד) ואמרה לה: "כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי" (טז).
בבית לחם (יט-כב)
נעמי ורות מתקדמות לבית לחם וכשהן מגיעות לשם כל העיר תוהה: "הֲזֹאת נׇעֳמִי?!" (יט), נעמי ממהרת להבהיר: "אַל תִּקְרֶאנָה לִי נׇעֳמִי קְרֶאןָ לִי מָרָא כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד" (כ). הפרק מסתיים בתיאור נעמי ורות יושבות בבית לחם: "וַתָּשׇׁב נׇעֳמִי וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים" (כב).
כתיבה: נתנאל שפיגל