החיים עדיפים מן המוות (א-ו)
קהלת פותח את הפסקה בקביעה שלכל האנשים יש גורל אחד, המוות: "הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע לַטּוֹב וְלַטָּהוֹר וְלַטָּמֵא וְלַזֹּבֵחַ וְלַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זֹבֵחַ כַּטּוֹב כַּחֹטֶא הַנִּשְׁבָּע כַּאֲשֶׁר שְׁבוּעָה יָרֵא" (ב). עם זאת טוען קהלת שחיים, גם אם הם לא טובים, עדיפים מהמוות: "כִּי מִי אֲשֶׁר יְחֻבַּר אֶל כׇּל הַחַיִּים יֵשׁ בִּטָּחוֹן כִּי לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן הָאַרְיֵה הַמֵּת" (ד), ונימוקו של קהלת: "כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה וְאֵין עוֹד לָהֶם שָׂכָר כִּי נִשְׁכַּח זִכְרָם" (ה).
הנאות החיים (ז-י)
כהמשך לקביעה הקודמת, בפסקה זו קהלת מציע כיצד להינות מהחיים: "לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיך" (ז). בסוף הפסקה מסכם קהלת וטוען שהאדם צריך להינות ולעשות מה שברצונו, מכיוון שבשאול, לאחר המוות, האדם לא יוכל לעשות זאת: "כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחׇכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה" (י)
האדם מוגבל (יא-יב)
בפסקה זו קהלת מדגיש כמה האדם מוגבל ולא יודע את גורלו ועתידו: "כִּי גַּם לֹא יֵדַע הָאָדָם אֶת עִתּוֹ כַּדָּגִים שֶׁנֶּאֱחָזִים בִּמְצוֹדָה רָעָה וְכַצִּפֳּרִים הָאֲחֻזוֹת בַּפָּח כָּהֵם יוּקָשִׁים בְּנֵי הָאָדָם לְעֵת רָעָה כְּשֶׁתִּפּוֹל עֲלֵיהֶם פִּתְאֹם" (יב).
החוכמה: יתרון וחסרון (יג-יח)
הפסקה נפתחת בסיפור על איש חכם שחי בעיר שאליה נכנס מלך חזק עם צבא גדול: "וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל וְסָבַב אֹתָהּ וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים" (יד). אותו איש חכם גרם לכך שהעיר ניצלה בזכותו: "וּמִלַּט הוּא אֶת הָעִיר בְּחׇכְמָתוֹ", אך על אף זאת "וְאָדָם לֹא זָכַר אֶת הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא" (טו). בעקבות הסיפור לומד קהלת שני דברים הפוכים. האחד - החוכמה טובה יותר מהגבורה, ועל כן "דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים" (יז). השני - למרות ההצלחה בהצלת העיר אף לא אחד זוכר את האיש החכם, ועל כן "וְחׇכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים" (טז).
כתיבה: נתנאל שפיגל