כוחו של המלך ומגבלותיו של האדם (א-ט)
הפסקה נפתחת במעין שאלה רוטרית בשבח החכם: "מִי כְּהֶחָכָם וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר חׇכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו וְעֹז פָּנָיו יְשֻׁנֶּא" (א). לאחר הפתיחה, הפסקה נחלקת לשני חלקים. בחלק הראשון קהלת משיא עצות לחכמים העומדים לפני מלך: "אַל תִּבָּהֵל מִפָּנָיו תֵּלֵךְ אַל תַּעֲמֹד בְּדָבָר רָע כִּי כׇּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַעֲשֶׂה" (ג) ומציג את כוחו: "בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן וּמִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה" (ד). בחלק השני קהלת מציג את מגבלות האדם/ החכם שאליו פנה קודם לכן: "אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ וְאֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת וְאֵין מִשְׁלַחַת בַּמִּלְחָמָה וְלֹא יְמַלֵּט רֶשַׁע אֶת בְּעָלָיו" (ח).
צדיק ורע לו, רשע וטוב לו (י-יד)
בפסקה זו קהלת עוסק באחת הסוגיות הנפיצות בספרות החוכמה, שאלת הגמול: "יֶשׁ הֶבֶל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יֵשׁ צַדִּיקִים אֲשֶׁר מַגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים וְיֵשׁ רְשָׁעִים שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים אָמַרְתִּי שֶׁגַּם זֶה הָבֶל" (יד). משום שהגמול הוא "הבל", קהלת מגיע למסקנה שיש לקדש את השמחה וההנאה בחיים: "וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה אֲשֶׁר אֵין טוֹב לָאָדָם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי אִם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמוֹחַ וְהוּא יִלְוֶנּוּ בַעֲמָלוֹ יְמֵי חַיָּיו אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הָאֱלֹהִים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (טו).
האדם לא יודע הכול (טז-יז)
לאחר שתי הפסקות הקודמות, קהלת מגיע למסקנה המתבקשת, לפיה האדם שחי בעולם מוגבל ולא יודע מה יהיה: "וְרָאִיתִי אֶת כׇּל מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים כִּי לֹא יוּכַל הָאָדָם לִמְצוֹא אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ בְּשֶׁל אֲשֶׁר יַעֲמֹל הָאָדָם לְבַקֵּשׁ וְלֹא יִמְצָא", ואפילו החכם לא יוכל לדעת הכול: וְגַם אִם יֹאמַר הֶחָכָם לָדַעַת לֹא יוּכַל לִמְצֹא" (יז).
כתיבה: נתנאל שפיגל