מה טוב? (א-ח)

בפסקה זו קהלת מספק כמה קביעות בתבנית קבועה: "טוב… מ…", כך: "טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ" (א), או: "טוֹב כַּעַס מִשְּׂחוֹק כִּי בְרֹעַ פָּנִים יִיטַב לֵב" (ג), ובחלקם גם נימוק: "טוֹב לִשְׁמֹעַ גַּעֲרַת חָכָם מֵאִישׁ שֹׁמֵעַ שִׁיר כְּסִילִים… כִּי הָעֹשֶׁק יְהוֹלֵל חָכָם וִיאַבֵּד אֶת לֵב מַתָּנָה" (ה-ז).

רצף פתגמים (ט-יד)

בפסקה זו מובאים פתגמים שאין ביניהם קשר תוכני, אך חלקם עדיין עוסקים בסוגיית ה"טוב", כמו: "אַל תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה כִּי לֹא מֵחׇכְמָה שָׁאַלְתָּ עַל זֶה" (י); "בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים עַל דִּבְרַת שֶׁלֹּא יִמְצָא הָאָדָם אַחֲרָיו מְאוּמָה" (יד).

"אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה… אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה" (טו-כד)

בפסקה זו קהלת מציג תפיסה יוצאת דופן. קהלת יוצא מנקודת הנחה "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (יג), ועל כן הוא מציע לשומע לא להיות צדיק הרבה: "אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם" (טז) ולא להרבות ברשע: "אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה וְאַל תְּהִי סָכָל לָמָּה תָמוּת בְּלֹא עִתֶּךָ" (יז) ועל כן יש לדבוק בדרך האמצע: "טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ כִּי יְרֵא אֱלֹהִים יֵצֵא אֶת כֻּלָּם" (יח). קהלת מסיים את הפסקה בתסכול שעדיין לא הגיע לתכלית החוכמה: "כׇּל זֹה נִסִּיתִי בַחׇכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי. רָחוֹק מַה שֶּׁהָיָה וְעָמֹק עָמֹק מִי יִמְצָאֶנּוּ" (כג-כד).

האישה הרעה (כה-כט)

בהמשך לתסכול שתואר בפסקה הקודמת, קהלת מתאר שהוא יצא לבקש חוכמה: "סַבּוֹתִי אֲנִי וְלִבִּי לָדַעַת וְלָתוּר וּבַקֵּשׁ חׇכְמָה וְחֶשְׁבּוֹן וְלָדַעַת רֶשַׁע כֶּסֶל וְהַסִּכְלוּת הוֹלֵלוֹת" (כה), ומצא, לשיטתו, שהאישה הרעה מהווה מכשול: "וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הִיא מְצוֹדִים וַחֲרָמִים לִבָּהּ אֲסוּרִים יָדֶיהָ טוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים יִמָּלֵט מִמֶּנָּה וְחוֹטֵא יִלָּכֶד בָּהּ" (כו). קהלת מוסיף ואומר שהוא לא מצא אדם ישר, על אף שה' ברא את האדם תמים וישר: "לְבַד רְאֵה זֶה מָצָאתִי אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" (כט).

 

כתיבה: נתנאל שפיגל