העושר הוא הבל (א-ו)
בפסקה זו קהלת יוצא נגד התפיסה לפיה עושר נותן משמעות לאדם, וזאת מכיוון שהכול ניתן מאת ה', והוא גם יכול להרחיק את האדם מעושרו: "אִישׁ אֲשֶׁר יִתֶּן לוֹ הָאֱלֹהִים עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְכָבוֹד וְאֵינֶנּוּ חָסֵר לְנַפְשׁוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִתְאַוֶּה וְלֹא יַשְׁלִיטֶנּוּ הָאֱלֹהִים לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ כִּי אִישׁ נׇכְרִי יֹאכְלֶנּוּ זֶה הֶבֶל וׇחֳלִי רָע הוּא" (ב).
מאמצי האדם - להווה ולא לעתיד (ז-ט)
בפסקה זו קהלת טוען שלא כדאי שהאדם יתאמץ בשביל תאווה רחוקה ועתידית, אלא להתייחס לאמצעים שיש לאדם כרגע "כׇּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ וְגַם הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא" (ז). לכן הוא טוען ש"טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם מֵהֲלׇךְ נָפֶשׁ" (ט) - כלומר משהו שרואים בעיניים הוא טוב יותר מתקוות לב.
האדם נתון ביד האל (י-יב)
בפסקה זו קהלת מציג את חוסר האונים של האדם, מכיוון שגורלו תלוי באל: "מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר נִקְרָא שְׁמוֹ וְנוֹדָע אֲשֶׁר הוּא אָדָם וְלֹא יוּכַל לָדִין עִם שֶׁתַּקִּיף מִמֶּנּוּ" (י). רק ה' יודע מה טוב לאדם ומה תהיה אחריתו: "כִּי מִי יוֹדֵעַ מַה טּוֹב לָאָדָם בַּחַיִּים מִסְפַּר יְמֵי חַיֵּי הֶבְלוֹ וְיַעֲשֵׂם כַּצֵּל אֲשֶׁר מִי יַגִּיד לָאָדָם מַה יִּהְיֶה אַחֲרָיו תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (יב).
כתיבה: נתנאל שפיגל