העשוקים (א-ג)
כחלק מהמחקר שלו ראה קהלת "אֶת כׇּל הָעֲשֻׁקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם" (א). על כן הוא טוען שטובים המתים מהחיים: "וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה" (ב) אך עדיף משניהם "אֲשֶׁר לֹא רָאָה אֶת הַמַּעֲשֶׂה הָרָע אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (ג).
שלושה משפטים על עמל (ד-ו)
בפסקה זו יש שלושה משפטים, שהקשר ביניהם הוא העמל. המשפט הראשון: "וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת כׇּל עָמָל וְאֵת כׇּל כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ" (ד) - מקור הכישרון וההצלחה היא בקנאה, ועל כן היא הבל. במשפט השני "הַכְּסִיל חֹבֵק אֶת יָדָיו וְאֹכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ" (ה) - מי שעצל ולא עומל, סופו לאכול את בשרו. המשפט השלישי שהוא הפוך למשפט השני: "טוֹב מְלֹא כַף נָחַת מִמְּלֹא חׇפְנַיִם עָמָל וּרְעוּת רוּחַ" (ו) - עדיפה מנוחה קטנה על פני עמל גדול, עם כל מה שמלווה איתה.
חיים משותפים עדיפים (ז-יב)
בפסקה זו קהלת מציין את היתרון של חיים בחברה משותפת: "טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד אֲשֶׁר יֵשׁ לָהֶם שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָם" (ט). ומדוע טובים השניין מן האחד? "כִּי אִם יִפֹּלוּ הָאֶחָד יָקִים אֶת חֲבֵרוֹ וְאִילוֹ הָאֶחָד שֶׁיִּפּוֹל וְאֵין שֵׁנִי לַהֲקִימוֹ" (י), וכן אם יתקוף מישהו את אחד מהחבורה: "הַשְּׁנַיִם יַעַמְדוּ נֶגְדּוֹ וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק" (יב).
פסימיות מדור ההמשך (יג-טז)
פסוקים אלו מספרים מעשייה (סתומה למדי) על ילד חכם שהצליח להערים על מלך זקן ומנוסה אבל כסיל. קהלת לומד מהסיפור שגם הדור הבא לא יצליח, כמו הדור הקודם: "אֵין קֵץ לְכׇל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר הָיָה לִפְנֵיהֶם גַּם הָאַחֲרוֹנִים לֹא יִשְׂמְחוּ בוֹ כִּי גַם זֶה הֶבֶל וְרַעְיוֹן רוּחַ" (טז).
אזהרה (יז)
פסוק זה שייך לנושא של הפרק הבא. בפסוק מובאת אזהרה מלבוא לבית ה' ולהתקרב לכסילים "שְׁמֹר רַגְלְךָ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים וְקָרוֹב לִשְׁמֹעַ מִתֵּת הַכְּסִילִים זָבַח כִּי אֵינָם יוֹדְעִים לַעֲשׂוֹת רָע" (יז).
כתיבה: נתנאל שפיגל