לכל זמן ועת (א-ח)
בפסקה זו מובא שיר שכותרתו: "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכׇל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם" (א) ומכאן זוגות מנוגדים של משפטים הפותחים ב"עת", כמו: "עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת" (ב). השיר מסתיים ב"עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם" (ח).
גורל האדם תלוי בה' (ט-טו)
קהלת פותח את הפסקה בשאלה: "מַה יִּתְרוֹן הָעוֹשֶׂה בַּאֲשֶׁר הוּא עָמֵל" (ט). קהלת ממשיך ואומר "אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ גַּם אֶת הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא יִמְצָא הָאָדָם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף" (יא), כלומר ה' גרם לכך שהאדם לא יוכל להבין בשכלו את מעשי ה'. לכן הוא מגיע למסקנה "כִּי כׇּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו" (יד).
משפט צדק (טז-יז)
בשני פסוקים אלו מזכיר קהלת את עניין משפט הצדק: "אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי אֶת הַצַּדִּיק וְאֶת הָרָשָׁע יִשְׁפֹּט הָאֱלֹהִים כִּי עֵת לְכׇל חֵפֶץ וְעַל כׇּל הַמַּעֲשֶׂה שָׁם" (יז), כלומר גם אם נראה שמשפט הצדק מתעכב לבוא - הוא בוא יבוא.
בין האדם לבהמה (יח-כב)
בפסקה זו קהלת משווה בין האדם לבהמה "וְלִרְאוֹת שְׁהֶם בְּהֵמָה הֵמָּה לָהֶם" (יח). הוא מגיע למסקנה ש"וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן כִּי הַכֹּל הָבֶל" (יט), מכיוון ששניהם בסופו של דבר מתים: "הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל מָקוֹם אֶחָד הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל הֶעָפָר" (כ), ועל כן חוזר קהלת למסקנה שכבר נאמרה בפרק ב', לפיה אדם צריך לשמוח במעשיו: "וְרָאִיתִי כִּי אֵין טוֹב מֵאֲשֶׁר יִשְׂמַח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו כִּי הוּא חֶלְקוֹ כִּי מִי יְבִיאֶנּוּ לִרְאוֹת בְּמֶה שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָיו" (כב).
כתיבה: נתנאל שפיגל