תקציר עמוס פרק ד'

פורענות (א-ג)

פסקה זו ממשיכה את פסקת הפורענות שבפרק הקודם. הנביא מלגלג ומוכיח את נשות שומרון ומכנה אותן "פָּרוֹת הַבָּשָׁן... הָעֹשְׁקוֹת דַּלִּים הָרֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם הָבִיאָה וְנִשְׁתֶּה" (א). הנביא מתאר כיצד הן תפרענה: "וּפְרָצִים תֵּצֶאנָה אִשָּׁה נֶגְדָּהּ וְהִשְׁלַכְתֶּנָה הַהַרְמוֹנָה נְאֻם־ה'" (ג).

תוכחה ופורענות (ד-יג)

נבואה זו כוללת תוכחה (ד-ה), פורענות (ו-יא) וחתימה העוסקת בכוחו של ה' (יב-יג). התוכחה של הנביא היא על הקרבת קרבנות לה' ללא כיסוי רוחני ומעשי: "בֹּאוּ בֵית אֵל וּפִשְׁעוּ הַגִּלְגָּל הַרְבּוּ לִפְשֹׁעַ וְהָבִיאוּ לַבֹּקֶר זִבְחֵיכֶם..." (ד). ה' מתאר כיצד הוא מביא על העם מכה אחר מכה (רעב; בצורת; מגפות; חורבן) אבל למרות זאת העם לא מבין את המסר ולא חוזר בתשובה: "וְלֹא־שַׁבְתֶּם עָדַי נְאֻם־ה'" (ו; ח; ט; י).

הנבואה מסתיימת בנבואה על פורענות עתידית "כֹּה אֶעֱשֶׂה־לְּךָ יִשְׂרָאֵל עֵקֶב כִּי־זֹאת אֶעֱשֶׂה־לָּךְ", וובהכנה לקראת הגעת ה', מתוך הכרה בכחו הגדול: "הִכּוֹן לִקְרַאת־אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה־שֵּׂחוֹ עֹשֵׂה שַׁחַר עֵיפָה וְדֹרֵךְ עַל־בָּמֳתֵי אָרֶץ ה' אֱלֹהֵי־צְבָאוֹת שְׁמוֹ" (יב-יג).