פתיחת הפרק: וַיַּבְדִּילוּ כָל עֵרֶב מִיִּשְׂרָאֵל (א-ג)
בני ישראל קוראים מספר התורה והם מוצאים שכתוב "אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא עַמֹּנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל הָאֱלֹהִים עַד עוֹלָם" (א). מיד הם מיישמים זאת ונבדלים מכל העמים. פתיחת הפרק מציגה את האידיאל מול המציאות הקשה שתתואר בהמשך הפרק, כשנחמיה יחזור לירושלים לאחר שנעדר משם בעקבות צו המלך הפרסי.
גירוש טוביה מלשכתו במקדש (ד-ט)
אלישיב הכהן הגדול התיר לטוביה (העמוני) "לַעֲשׂוֹת לוֹ נִשְׁכָּה בְּחַצְרֵי בֵּית הָאֱלֹהִים" (ז). כשנחמיה חוזר לירושלים הוא עושה סדר ומשליך את טוביה ואת כל כליו "הַחוּץ מִן הַלִּשְׁכָּה" (ח).
סדר במניות ובמעשרות (י-יד)
בהיעדר נחמיה, "מְנָיוֹת הַלְוִיִּם" (י) (המעשרות המגיעים להם) לא ניתנו כסדרם, ובהיעדר הכנסה הם עזבו את ירושלים. נחמיה נוזף בסגנים: "מַדּוּעַ נֶעֱזַב בֵּית הָאֱלֹהִים?!" (יא), וממנה אחראים נאמנים לטפל בהסדרת המעשרות והאוצרות.
שמירת השבת (טו-כב)
אנשי יהודה אינם שובתים ממלאכה ביום השבת, והמסחר מתנהל בירושלים כמו ביום חול: "בַּיָּמִים הָהֵמָּה רָאִיתִי בִיהוּדָה דֹּרְכִים גִּתּוֹת בַּשַּׁבָּת וּמְבִיאִים הָעֲרֵמוֹת וְעֹמְסִים עַל הַחֲמֹרִים וְאַף יַיִן עֲנָבִים וּתְאֵנִים וְכָל מַשָּׂא וּמְבִיאִים יְרוּשָׁלִַם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת... וְהַצֹּרִים... מְבִיאִים דָּאג (=דג) וְכָל מֶכֶר וּמוֹכְרִים בַּשַּׁבָּת" (טו-טז). מה עושה נחמיה? סוגר את שערי ירושלים ולא מאפשר לרוכלים להיכנס. אחרי פעם ופעמיים שהם נאלצים לישון בחוץ, ושמירת השבת חוזרת להיות עניין שבשגרה.
טיפול בנישואי התערובת (כג-כט)
נחמיה נחרד מההתבוללות ביהודה ומהשפעתה על הזהות של תושביה: "וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָם" (כד). כדי לטפל בבעיה הוא אינו בוחל באמצעים - "וָאָרִיב עִמָּם וָאֲקַלְלֵם וָאַכֶּה מֵהֶם אֲנָשִׁים וָאֶמְרְטֵם וָאַשְׁבִּיעֵם בֵּאלֹהִים" (כה). נחמיה מוכיח את העם ומזכיר לעם ששלמה המלך חטא בגלל הנשים הנוכריות: "הֲלוֹא עַל אֵלֶּה חָטָא שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וּבַגּוֹיִם הָרַבִּים לֹא הָיָה מֶלֶךְ כָּמֹהוּ וְאָהוּב לֵאלֹהָיו הָיָה וַיִּתְּנֵהוּ אֱלֹהִים מֶלֶךְ עַל כׇּל יִשְׂרָאֵל גַּם אוֹתוֹ הֶחֱטִיאוּ הַנָּשִׁים הַנׇּכְרִיּוֹת" (כו).
סידור ענייני הכהונה (ל-לא)
נחמיה דאג לטהר את המקדש מה'נכר': וְטִהַרְתִּים מִכׇּל נֵכָר וָאַעֲמִידָה מִשְׁמָרוֹת לַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם אִישׁ בִּמְלַאכְתּוֹ (ל).
כתיבה: נתנאל שפיגל