זעקת העם והעניים (א-ה)
"ותהי צַעֲקַת הָעָם וּנְשֵׁיהֶם גְּדוֹלָה" (א) בעקבות עוני כבד שהביא את העניים למכור את בניהם ובנותיהם לעבדים ולשעבד את שדותיהם ובתיהם לעשירים "וְנִקְחָה דָגָן וְנֹאכְלָה" (ב). העניים נעשו עניים ואומללים יותר, והעשירים - עשירים עוד יותר.
תקנות נחמיה (ו-יג)
נחמיה ער ושומע לזעקת העם: "וַיִּחַר לִי מְאֹד כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי אֶת זַעֲקָתָם וְאֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (ו). נחמיה מחליט לעשות מעשה: "וַיִּמָּלֵךְ לִבִּי עָלַי וָאָרִיבָה אֶת הַחֹרִים וְאֶת הַסְּגָנִים וָאֹמְרָה לָהֶם מַשָּׁא אִישׁ בְּאָחִיו אַתֶּם נֹשִׁים וָאֶתֵּן עֲלֵיהֶם קְהִלָּה גְדוֹלָה" (ז). לאחר שנחמיה מוכיח את העשירים הם מוכנים להשיב את השדות לעניים: "וַיֹּאמְרוּ נָשִׁיב וּמֵהֶם לֹא נְבַקֵּשׁ כֵּן נַעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר אַתָּה אוֹמֵר" (יב).
נחמיה - נאה דורש נאה מקיים (יד-יט)
נחמיה מעיד על התנהלותו כפחה (=שליט ביהודה מטעם השלטון הפרסי): לא רק שלא ניצל את מעמדו, אלא גם לא מיצה את זכויותיו כפחה בשל התחשבותו בנתיניו. במשך כל שנות הנהגתו "שָׁנִים שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲנִי וְאַחַי לֶחֶם הַפֶּחָה לֹא אָכַלְתִּי" (יד). הוא גם לא רכש לעצמו שדות תוך ניצול מיעוטי היכולת. כל זאת למרות היכולת שלו בתור פחה להחזיק חצר פוליטית ולממן את ההוצאות שלה. הפרק מסתיים בתחינה לאל שיזכור את מעשיו: "זׇכְרָה לִּי אֱלֹהַי לְטוֹבָה כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עַל הָעָם הַזֶּה" (יט).
כתיבה: נתנאל שפיגל