מכותרת הספר, קשה ללמוד הרבה על זמנו של נחום. הפרט ההיסטורי היחיד הנזכר בכותרת הוא ציון העיר נינוה, לפיו יש לתארך את נחום לתקופה של ממלכת אשור החדשה, אך קשה לדייק בתארוך. בנבואות עצמן יש רמז למסגרת הכרונולוגית של פעולת הנביא. הנביא מזכיר את חורבן נא אמון (ג', ח-י), שהתרחש בשנת 663 לפנה"ס. כך, גם אם לא ידוע לנו כמה זמן ניבא נחום, נוכל לתארך את פעולת נחום לטווח של 50 שנה, בין 663 לפנה"ס ל612 לפנה"ס, בה נפלה נינוה (כלומר מימי מנשה ועד סוף ימי יאשיהו).
נקמת ה' באויביו (ב־ח)
הפסקה נפתחת באזכור כמה משלוש עשרה מידות: "אֵל קַנּוֹא וְנֹקֵם ה' נֹקֵם ה' וּבַעַל חֵמָה נֹקֵם ה' לְצָרָיו וְנוֹטֵר הוּא לְאֹיְבָיו. ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם וּגְדָל־כֹּחַ וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה ה' בְּסוּפָה וּבִשְׂעָרָה דַּרְכּוֹ וְעָנָן אֲבַק רַגְלָיו" (ב-ג). הנביא מתאר את חוזקו של ה' כדי להציג את עוצמת הנקמה של ה' באויבים "לִפְנֵי זַעְמוֹ מִי יַעֲמוֹד וּמִי יָקוּם בַּחֲרוֹן אַפּוֹ חֲמָתוֹ נִתְּכָה כָאֵשׁ וְהַצֻּרִים נִתְּצוּ מִמֶּנּוּ" (ו). ההתגלות העצמתית של ה' הורסת ושוברת ונוקמת באויביו, אך יחד עם זאת מגינה על החוסים בו: "טוֹב ה' לְמָעוֹז בְּיוֹם צָרָה וְיֹדֵעַ חֹסֵי בוֹ" (ז).
יהודה והאויב (ט-יד)
פסקה זו מורכבת ומעט קשה להבנה, בעיקר משום שלא תמיד ברור למי פונה הנביא. כך למשל בפתיחת הפסקה אומר הנביא: "מַה־תְּחַשְּׁבוּן אֶל־ה' כָּלָה הוּא עֹשֶׂה לֹא־תָקוּם פַּעֲמַיִם צָרָה" (ט) לא ברור האם הנביא פונה לאויב או ליהודה. בנוסף יש להבין האם "לֹא־תָקוּם פַּעֲמַיִם צָרָה", היא כלפי האויב – ואז המשמעות היא שה' יפגע פעם אחת באויב, ויפרע בו; או שהכוונה היא ליהודה – ואז המשמעות היא שה' לא יפגע שוב ביהודה, ולכן האויב לא יצליח במזימתו.
בכל אופן המשמעות של הפסקה כולה היא להודיע על כישלון האויב "וְעַתָּה אֶשְׁבֹּר מֹטֵהוּ מֵעָלָיִךְ וּמוֹסְרֹתַיִךְ אֲנַתֵּק" (יג), ובנוסף ה' ישמיד את הפסלים של האויב: "וְצִוָּה עָלֶיךָ ה' לֹא־יִזָּרַע מִשִּׁמְךָ עוֹד מִבֵּית אֱלֹהֶיךָ אַכְרִית פֶּסֶל וּמַסֵּכָה אָשִׂים קִבְרֶךָ כִּי קַלּוֹתָ:" (יד).