תקציר משלי פרק ל'

שני הפרקים האחרונים בספר משלי כוללים משלים הקרויים על שמם של חכמים אחרים מלבד שלמה ("אָגוּר בִּן יָקֶה"; "עֲלוּקָה"; "לְמוּאֵל"). כמה מהפרשנים סברו שהשמות האלו מכוונים ורומזים לשלמה המלך. בפרקנו מופיעים משלי אגור ועלוקה, והם מתאפיינים במשלים מספריים.

משלי אגור בן יקה (א-יד)

כותרת ומבוא (א-ו)

בפסקה הפותחת את דבריו אגור מבקש להצטנע: "כִּי בַעַר אָנֹכִי מֵאִישׁ וְלֹא בִינַת אָדָם לִי. וְלֹא לָמַדְתִּי חׇכְמָה וְדַעַת קְדֹשִׁים אֵדָע" (ב-ג) ומלמד שמקור החוכמה הוא א-לוהי: "כׇּל אִמְרַת אֱלוֹהַּ צְרוּפָה מָגֵן הוּא לַחֹסִים בּוֹ. אַל תּוֹסְףְּ עַל דְּבָרָיו פֶּן יוֹכִיחַ בְּךָ וְנִכְזָבְתָּ" (ה-ו).

שתי בקשות (ז-ט)

אגור מבקש שתי בקשות (ייתכן שהוא מבקש מה', ואז מדובר בתפילה, וייתכן שהוא פונה לבנו או בכלל לשומע) - הראשונה: "שָׁוְא וּדְבַר כָּזָב הַרְחֵק מִמֶּנִּי" והשנייה: "רֵאשׁ וָעֹשֶׁר אַל תִּתֶּן לִי הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי" (ח).

ארבעה דורות (י-יד)

בפסקה זו מפורטים ארבעה מעשים (של דור אחד, או שהם מייצגים ארבעה דורות) רעים ומזעזעים: קללת אב ואם, אי לקיחת אחריות על מעשים נתעבים, התנשאות וגאווה והשפלה ופגיעה בעניים ובאביונים.

משלי עלוקה (טו-לג)

יש מי שרואים בפסקה זו המשך של משלי אגור ואת הכותרת "לַעֲלוּקָה" (טו) מפרשים כחלק מהמשל עצמו. על כל פנים יחידה זו ממשיכה את המשלים המספריים, חלקם חידתיים.

המשלים עוסקים בנושאים מגוונים ומרוכזים סביב מספר מסויים. בקבוצה הראשונה (יח-כ) נזכרים ארבעה נפלאות "שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי וְאַרְבָּעָה לֹא יְדַעְתִּים" (יח), ואחד מהם: "כֵּן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ וְאָמְרָה לֹא פָעַלְתִּי אָוֶן" (כ). בקבוצה השנייה (כא-כג) נזכרים ארבעה דברים שהארץ לא יכולה לשאת: "תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ וְתַחַת אַרְבַּע לֹא תוּכַל שְׂאֵת", כמו למשל: "תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ וְנָבָל כִּי יִשְׂבַּע לָחֶם" (כב). בקבוצה השלישית (כד-כח) נזכרים ארבעה "קטני ארץ": "הַנְּמָלִים עַם לֹא עָז וַיָּכִינוּ בַקַּיִץ לַחְמָם" (כה). בקבוצה הרביעית (כט-לא) נזכרים מיטיבי לכת: "שְׁלֹשָׁה הֵמָּה מֵיטִיבֵי צָעַד וְאַרְבָּעָה מֵיטִבֵי לָכֶת" (כט), כמו הזרזיר או התיש. הפסקות הפותחות וסוגרות את דברי עלוקה שונות מהמבנה שהוצג. הפסקה הפותחת עוסקת בארבע בנות והפסקה האחרונה כלל לא מזכירה מספרים. 

כתיבה: נתנאל שפיגל