החוכמה מזמינה אורחים (א-ו)
הפסקה נפתחת בתיאור ביתה של החוכמה: "חׇכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה" (א), ולאחר מכן תיאור שולחנה של החוכמה: "טָבְחָה טִבְחָהּ מָסְכָה יֵינָהּ אַף עָרְכָה שֻׁלְחָנָהּ" (ב). החוכמה קוראת לפתיים ולחסרי לב לשולחנה, לאכול מִלַחמה ולשתות מיינה: "לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי" (ה), וכך הם יזכו לחיים של חוכמה: "עִזְבוּ פְתָאיִם וִחְיוּ וְאִשְׁרוּ בְּדֶרֶךְ בִּינָה" (ו).
הלץ והחכם (ז-יב)
בפסקה זו ישנה קביעה לפיה לא ניתן להוכיח וללמד את הרשע והלץ: "יֹסֵר לֵץ לֹקֵחַ לוֹ קָלוֹן וּמוֹכִיחַ לְרָשָׁע מוּמוֹ" (ז), אלא יש ללמד רק את החכם: "אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ. תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד הוֹדַע לְצַדִּיק וְיוֹסֶף לֶקַח" (ח). היחס בין דברים אלה לפסקה הקודמת, בה החוכמה הזמינה דווקא את הפתיים וחסרי הלב, ורצתה ללמד אותם את דרך החוכמה מעורר שאלה. ניתן לומר שהלץ והרשע הם לא הפתיים וחסרי הלב. הלץ והרשע הם מי שלא שומעים לתוכחה, ומסיתים מדרך הישר (רש"י). אפשרות אחרת היא לראות בפסקה זו מעין אמירת ייאוש של החוכמה: "גם זה מדבריה, כאלו תתאונן על עצמה ותאמר: אני מכירה, כי אני טורחת לריק בדברי עם פתאים" (אבן כספי).
הכסילות מזמינה אורחים (יג-יח)
בפסקה זו חוזר דימוי האירוח, והפעם אשת הכסילות מזמינה אנשים אליה: "וְיָשְׁבָה לְפֶתַח בֵּיתָהּ עַל כִּסֵּא מְרֹמֵי קָרֶת. לִקְרֹא לְעֹבְרֵי דָרֶךְ הַמְיַשְּׁרִים אֹרְחוֹתָם" (יד-טו). אשת הכסילות פונה לעוברים בדרך ומציעה להם מים גנובים ולחם שנאפה בסתר ובמרמה: "מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה וַחֲסַר לֵב וְאָמְרָה לּוֹ. מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם" (טז-יז). החוכמה מזהירה את הבאים לאשת הכסילות מפני ארוחתה שתוביל לשאול, במקום לחיים: "וְלֹא יָדַע כִּי רְפָאִים שָׁם בְּעִמְקֵי שְׁאוֹל קְרֻאֶיהָ" (יח).
כתיבה: נתנאל שפיגל