פתיחה (א-ג)
בפתיחת הפרק מתוארת החוכמה ככזאת שלא ניתן להתעלם ממנה: "בְּרֹאשׁ מְרֹמִים עֲלֵי דָרֶךְ בֵּית נְתִיבוֹת נִצָּבָה. לְיַד שְׁעָרִים לְפִי קָרֶת מְבוֹא פְתָחִים תָּרֹנָּה" (ב-ג)
פנייה לשומעים (ד-יא)
החוכמה מדברת ומזמינה את כולם לשמוע אליה: "אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא וְקוֹלִי אֶל בְּנֵי אָדָם" (ד), ואף משבחת את דבריה, שהם דברי אמת וצדק: "כִּי אֱמֶת יֶהְגֶּה חִכִּי וְתוֹעֲבַת שְׂפָתַי רֶשַׁע. בְּצֶדֶק כׇּל אִמְרֵי פִי אֵין בָּהֶם נִפְתָּל וְעִקֵּשׁ" (ז-ח) ובסוף הפסקה גם ישנה הוראה לפיה החוכמה יקרה יותר מכסף: "כִּי טוֹבָה חׇכְמָה מִפְּנִינִים וְכׇל חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ בָהּ" (יא).
מעלות החוכמה (יב-כא)
בפסקה זו החוכמה מנמקת את הטענה האחרונה ומפרטת על יתרונותיה: "אֲנִי חׇכְמָה שָׁכַנְתִּי עׇרְמָה וְדַעַת מְזִמּוֹת אֶמְצָא" (יב) וממשיכה בכך שהחוכמה מביאה תועלת לשליטים: "בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ וְרֹזְנִים יְחֹקְקוּ צֶדֶק" (טו), והחכם שידבוק בחוכמה, יזכה לעושר: "עֹשֶׁר וְכָבוֹד אִתִּי הוֹן עָתֵק וּצְדָקָה" (יח). כל יתרונות החוכמה נובעים מתוך הליכתה בדרך הצדק: "בְּאֹרַח צְדָקָה אֲהַלֵּךְ בְּתוֹךְ נְתִיבוֹת מִשְׁפָּט. לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא" (כ-כא).
בריאת החוכמה (כב-לא)
בפסקה זו החוכמה מתארת את "לידתה" ובריאתה. את דבריה היא פותחת בקביעה שה' ברא אותה כבכירת הבריאה: "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז" (כב). יצירתה התרחשה עוד לפני יצירת המים: "בְּאֵין תְּהֹמוֹת חוֹלָלְתִּי בְּאֵין מַעְיָנוֹת נִכְבַּדֵּי מָיִם" (כד) וההרים: "בְּטֶרֶם הָרִים הׇטְבָּעוּ לִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתִּי" (כה). החוכמה מתהדרת בקרבתה לה': "וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכׇל עֵת. מְשַׂחֶקֶת בְּתֵבֵל אַרְצוֹ וְשַׁעֲשֻׁעַי אֶת בְּנֵי אָדָם" (ל-לא).
סיכום (לב-לו)
החוכמה חוזרת לפנות אל השומעים ודורשת מהם: "שִׁמְעוּ מוּסָר וַחֲכָמוּ וְאַל תִּפְרָעוּ" (לג), ומציגה את הברכה לה זוכה האדם שמקשיב לחוכמה: "אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי. כִּי מֹצְאִי [מָצָא] (מצאי) חַיִּים וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה'" (לד-לה).
כתיבה: נתנאל שפיגל