פרק זה הוא נבואה אחת הכוללת שלושה חלקים, שבסופם בא האיום על חורבן ירושלים והחרבת המקדש.
תוכחה למנהיגים (א-ד)
בפסקה זו הנביא פונה ל"רָאשֵׁי יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל" (א) ולועג להם "הֲלוֹא לָכֶם לָדַעַת אֶת־הַמִּשְׁפָּט" (א). הנביא מוכיח את המנהיגים והשופטים על כך שהם גוזלים מהעניים: "גֹּזְלֵי עוֹרָם מֵעֲלֵיהֶם וּשְׁאֵרָם מֵעַל עַצְמוֹתָם. וַאֲשֶׁר אָכְלוּ שְׁאֵר עַמִּי וְעוֹרָם מֵעֲלֵיהֶם הִפְשִׁיטוּ וְאֶת־עַצְמֹתֵיהֶם פִּצֵּחוּ וּפָרְשׂוּ כַּאֲשֶׁר בַּסִּיר וּכְבָשָׂר בְּתוֹךְ קַלָּחַת" (ב-ג). כאשר אותם מנהיגים ושופטים יזעקו לה', ה' לא יענה להם, בגלל מעשיהם.
תוכחה לנביאים (ה-ח)
בפסקה זו הנביא מתמקד בנביאי השקר: "הַנֹּשְׁכִים בְּשִׁנֵּיהֶם וְקָרְאוּ שָׁלוֹם וַאֲשֶׁר לֹא־יִתֵּן עַל־פִּיהֶם וְקִדְּשׁוּ עָלָיו מִלְחָמָה" (ה) – כלומר הנבואות מתקבלות לפי "הזמנה". הנביא מתאר שהנביאים האלה יפסיקו להתנבא "וּבֹשׁוּ הַחֹזִים וְחָפְרוּ הַקֹּסְמִים וְעָטוּ עַל־שָׂפָם כֻּלָּם כִּי אֵין מַעֲנֵה אֱלֹהִים" (ז) ולעומתם, הנביא מיכה ישאר מלא ברוח ה' כדי להוכיח את העם "וְאוּלָם אָנֹכִי מָלֵאתִי כֹחַ אֶת־רוּחַ ה' וּמִשְׁפָּט וּגְבוּרָה לְהַגִּיד לְיַעֲקֹב פִּשְׁעוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל חַטָּאתוֹ" (ח).
תוכחה לשכבה הגבוהה שבעם (ט-יב)
הפסקה האחרונה כורכת את כל שכבת ה"אצולה" שבעם: המנהיגים, השופטים, הכהנים והנביאים. כל אלו בטוחים וסומכים לכאורה על ה' "הֲלוֹא ה' בְּקִרְבֵּנוּ לֹא־תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה" (יא), אך הנביא מגלה כי המצב הפוך לחלוטין "לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר" (יב) – בפעם הראשונה בספרות הנבואה (מבחינה כרונולוגית) חוזה נביא על החרבת המקדש בעקבות מעשיהם של עם ישראל.