שני הפרקים האחרונים בספר ישעיהו (ס"ה-ס"ו) חותמים את ספר ישעיהו וכוללים נושאים מרכזיים שעלו בספר.
תוכחה לרשעים (א-ז)
ה' מדבר בפסקה זו בגוף ראשון וטוען שהעם לא דרש אותו, ואפילו כשהוא הכריז על נוכחותו – העם לא נענה לו: "אָמַרְתִּי הִנֵּנִי הִנֵּנִי אֶל־גּוֹי לֹא־קֹרָא בִשְׁמִי" (א). מיד לאחר מכן ה' עובר להאשים את העם בחטאיהם, ובעיקר בחטא עבודה זרה, שבגינם עם ישראל נענש: "עֲוֹנֹתֵיכֶם וַעֲוֹנֹת אֲבוֹתֵיכֶם יַחְדָּו אָמַר ה' אֲשֶׁר קִטְּרוּ עַל־הֶהָרִים וְעַל־הַגְּבָעוֹת חֵרְפוּנִי וּמַדֹּתִי פְעֻלָּתָם רִאשֹׁנָה אֶל חֵיקָם" (ז).
צדיק ורשע (ח-טז)
פסקה זו מבדילה בין השכר של הצדיקים לחוטאים. בתחילתה (ח-י) הנביא מתאר את הברכה שתהיה לצדיקים "וְהוֹצֵאתִי מִיַּעֲקֹב זֶרַע וּמִיהוּדָה יוֹרֵשׁ הָרָי וִירֵשׁוּהָ בְחִירַי וַעֲבָדַי יִשְׁכְּנוּ־שָׁמָּה וְהָיָה הַשָּׁרוֹן לִנְוֵה־צֹאן וְעֵמֶק עָכוֹר לְרֵבֶץ בָּקָר לְעַמִּי אֲשֶׁר דְּרָשׁוּנִי" (ט-י). בניגוד לעובדי ה', החוטאים לא יזכו לברכה אלא לעונש "הִנֵּה עֲבָדַי יֹאכֵלוּ וְאַתֶּם תִּרְעָבוּ הִנֵּה עֲבָדַי יִשְׁתּוּ וְאַתֶּם תִּצְמָאוּ הִנֵּה עֲבָדַי יִשְׂמָחוּ וְאַתֶּם תֵּבֹשׁוּ" (יג).
הטובה לעתיד לבוא (יז-כה)
בפסקה השלישית הנביא מתאר סדר עולם חדש: " כִּי־הִנְנִי בוֹרֵא שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וָאָרֶץ חֲדָשָׁה וְלֹא תִזָּכַרְנָה הָרִאשֹׁנוֹת וְלֹא תַעֲלֶינָה עַל־לֵב" (יז). לא יהיה בירושלים קול בכי וזעקה. מי שימות בגיל מאה, ייחשב שנפטר בגיל צעיר, ומי שימות לפני גיל מאה – ייחשב למקולל. העם יבנו בתים, יטעו כרמים, והם ישארו שלהם "לֹא יִבְנוּ וְאַחֵר יֵשֵׁב לֹא יִטְּעוּ וְאַחֵר יֹאכֵל" (כב). הנביא חותם את הפסקה בתיאור הדומה לעולם המצוייר בנבואה שבראשית הספר: "זְאֵב וְטָלֶה יִרְעוּ כְאֶחָד וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל־תֶּבֶן וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ לֹא־יָרֵעוּ וְלֹא־יַשְׁחִיתוּ בְּכָל־הַר קָדְשִׁי אָמַר ה'" (כה. השוו: ישעיהו י"א, ו-ט).