בפרקנו שתי פסקות שלא שייכות זו לזו. הפסקה הראשונה עוסקת בנקמה של ה' בגויים, והפסקה השנייה פותחת בתחינה על החורבן.

יום נקמה (א-ו)

בפסקה זו מתוארת הנקמה של ה' בגויים בצורה ציורית, כמשל לדריכת ענבים בגת. הנבואה נפתחת בשאלה "מִי־זֶה בָּא מֵאֱדוֹם" (א) וה' עונה שהוא חזר להושיע את ישראל "אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה רַב לְהוֹשִׁיעַ". לאחר מכן שוב נשאלת שאלה "מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ וּבְגָדֶיךָ כְּדֹרֵךְ בְּגַת" (ב) וה' עונה ש "הצבע האדום" נובע משפיכות הדמים המרובה שהיא חלק מנקמת ה' בגויים: "וְאֶדְרְכֵם בְּאַפִּי וְאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי וְיֵז נִצְחָם עַל־בְּגָדַי וְכָל־מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי... וְאָבוּס עַמִּים בְּאַפִּי וַאֲשַׁכְּרֵם בַּחֲמָתִי וְאוֹרִיד לָאָרֶץ נִצְחָם" (ג).

תחינה על ימי החורבן (ז-יט)

פסקה זו מתחילה כאן ונמשכת גם בפרק הבא, והיא תחינה של עם ישראל על ימי החורבן. כמקובל התחינה נפתחת בתיאור חסדי ה' "חַסְדֵי ה' אַזְכִּיר תְּהִלֹּת ה' כְּעַל כֹּל אֲשֶׁר־גְּמָלָנוּ ה' וְרַב־טוּב לְבֵית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־גְּמָלָם כְּרַחֲמָיו וּכְרֹב חֲסָדָיו" (ז). הדובר מתאר כיצד ה' הוביל את עם ישראל ועשה עימם טובות רבות "כַּבְּהֵמָה בַּבִּקְעָה תֵרֵד רוּחַ ה' תְּנִיחֶנּוּ כֵּן נִהַגְתָּ עַמְּךָ לַעֲשׂוֹת לְךָ שֵׁם תִּפְאָרֶת" (יד). לאחר תיאור הטובות, ישנה בקשה לרחמים ולישועה כפי שהיה בעבר: "הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה מִזְּבֻל קָדְשְׁךָ וְתִפְאַרְתֶּךָ אַיֵּה קִנְאָתְךָ וּגְבוּרֹתֶךָ הֲמוֹן מֵעֶיךָ וְרַחֲמֶיךָ אֵלַי הִתְאַפָּקוּ" (טו). המשך התחינה מובא בפרק הבא.