תוכחה: מהות הצום (א-יב)
הפסקה פותחת במינוי הנביא להיות השליח של ה' להודיע לישראל את חטאם "קְרָא בְגָרוֹן אַל־תַּחְשֹׂךְ כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם" (א). הנביא מתאר כיצד העם צמים אך ה' לא נענה להם "לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ" (ג). הנביא מבהיר שיסוד הצום הוא לא בעינוי הגוף ובמעשים חיצוניים כי אם "פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי־תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם" (ז) – רגישות חברתית, צדק, צדקה ומשפט הם תשתית מוסרית שרק לאחר אימוצה המלא "תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה" (ט). הנביא חותם בברכה שישראל ישובו ויבנו את הערים החרבות שבארץ.
אזהרה על שמירת השבת (יג-יד)
במקביל לפסקה הקודמת שעסקה במהות הצום ובתשתית המוסרית הנדרשת מהעם, כאן הנביא מזהיר על שמירת השבת "אִם־תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר. אָז תִּתְעַנַּג עַל־ה' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל־במותי (בָּמֳתֵי) אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי ה' דִּבֵּר" (יג-יד). ברכת ה' תגיע כשעם ישראל ישמור את השבת כהלכתה.