תוכחה (א-ג)
הנביא מוכיח את ישראל שלא מתעוררים לגאולה. הוא פותח את תוכחתו בשאלה רטורית "אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ" (א): האם ה' נתן ספר כריתות לעם ישראל וניתק את הקשר לעד? התשובה היא לא, אלא ש"בַּעֲוֹנֹתֵיכֶם נִמְכַּרְתֶּם וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם". כלומר: הגלות והצרות באו בעקבות חטאיהם של ישראל. הנביא ממשיך בתוכחה ואומר "מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה" – על אף שה' הגיע לגאול את ישראל, הם לא מעוניינים בגאולה.
עבד ה' – שיר שלישי (ד-יא)
בפסקה זו מובא השיר השלישי של עבד ה' המצטייר כתלמיד של ישעיהו. הדובר מעיד על עצמו שהוא תמיד שמע לדברי הנבואה שקיבל מה', על אף שהכלימו אותו במכות או ביריקה על פניו: "פָּנַי לֹא הִסְתַּרְתִּי מִכְּלִמּוֹת וָרֹק" (ו). אך למרות שירקו עליו. הוא ידע שה' יעזור לו ועל כן הוא לא התבייש: "עַל־כֵּן שַׂמְתִּי פָנַי כַּחַלָּמִישׁ וָאֵדַע כִּי־לֹא אֵבוֹשׁ" (ז). בעקבות ההתמודדות האישית שלו, הוא דורש גם מהשומעים לבטוח בה': "מִי בָכֶם יְרֵא ה' שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ יִבְטַח בְּשֵׁם ה' וְיִשָּׁעֵן בֵּאלֹהָיו" (י), ולמי שבוחר שלא לשמוע לדברי הנביא הוא לועג ואומר להם "לְכוּ בְּאוּר אֶשְׁכֶם וּבְזִיקוֹת בִּעַרְתֶּם" (יא), כלומר לכו בדרככם ונראה מה יהיה סופכם.