עבד ה' וקיבוץ גלויות (א-ו)

בקטע זה מובא שיר "עבד ה'" השני. העבד מדבר בגוף ראשון ואומר כך: "שִׁמְעוּ אִיִּים אֵלַי וְהַקְשִׁיבוּ לְאֻמִּים מֵרָחוֹק ה' מִבֶּטֶן קְרָאָנִי מִמְּעֵי אִמִּי הִזְכִּיר שְׁמִי" (א). העבד מצהיר שה' בחר בו ואף מתאר כיצד בעיני ה' המטרה של עבד ה' היא לא רק להיות עבדו, אלא גם "וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד־קְצֵה הָאָרֶץ" (ו).

גאולת עם ישראל: מבזויים למכובדים וקיבוץ גלויות (ז-יג)

הנביא מתאר את עם ישראל כבזויים, אך בעתיד "מְלָכִים יִרְאוּ וָקָמוּ שָׂרִים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְמַעַן ה' אֲשֶׁר נֶאֱמָן קְדֹשׁ יִשְׂרָאֵל וַיִּבְחָרֶךָּ" (ז) – עם ישראל יזכה לגדולה. ה' מודיע שהוא עתיד לגאול את ישראל ולהוביל לקיבוץ גלויות. הנביא מתאר שהדרך שהגולים יעשו מהגלות לישראל תהיה ללא קשיים: "לֹא יִרְעָבוּ וְלֹא יִצְמָאוּ וְלֹא־יַכֵּם שָׁרָב וָשָׁמֶשׁ... וְשַׂמְתִּי כָל־הָרַי לַדָּרֶךְ וּמְסִלֹּתַי יְרֻמוּן" (י-יא).

בשורת הגאולה (יד-כג)

פסקה זו נפתחת באמירה של ירושלים שה' שכח אותה "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה' וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי" (יד). לעומת הטענה הזו, הנביא טוען שה' לא שכח אותה. הוא מודיע כי "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ", כלומר האויבים יצאו מן העיר, ואז עם ישראל יוכל לחזור אליה "שְׂאִי־סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ־לָךְ" (יח). ההתמלאות של ירושלים תהיה רבה, עד כדי צפיפות, ואנשים ירגישו ש"צַר־לִי הַמָּקוֹם" (כ). הנביא ממשיך ומצייר כיצד הגויים יכפיפו עצמם לירושלים.

ישועה ונקמה (כד-כו)

פסקה קצרה זו נפתחת בשאלה רטורית "הֲיֻקַּח מִגִּבּוֹר מַלְקוֹחַ וְאִם־שְׁבִי צַדִּיק יִמָּלֵט" (כד) – כלומר האם אפשר לקחת מהגיבור, המנצח את המלקוח – את השבי, השלל והביזה מהמלחמה? התשובה היא לא, ועל כן הנביא מבטיח שה' יושיע את ירושלים ויכרית את אויביה "וְהַאֲכַלְתִּי אֶת־מוֹנַיִךְ אֶת־בְּשָׂרָם וְכֶעָסִיס דָּמָם יִשְׁכָּרוּן וְיָדְעוּ כָל־בָּשָׂר כִּי אֲנִי ה' מוֹשִׁיעֵךְ וְגֹאֲלֵךְ אֲבִיר יַעֲקֹב" (כו).